גיבורים בחצרות / רפי דנן, ארז

22/10/2017

איור מאת יעקב גוטרמן

איצ'ו אנגלמייר הישיש, ישב לצד המטפלת הסיעודית שלו, ריהאנה, מהעיר מנילה אשר בפיליפינים, שעה שהתנהלו שניהם באיטיות בקולנועית במעלה השביל.

עצי האורן לא זעו והאוויר עמד. הייתה שעת ערב מאוחרת, הוא והמטפלת, אך זה סיימו לסעוד את ארוחת הערב בחדר האוכל הקיבוצי. עתה הם עשו את דרכם מעלה לקראת המפגש עם רעהו מימים ימימה, וכשהגיעו למקום, היא כיוונה אותו כך שיוכלו ליצור קשר-עין, ממש כפי שביקש הישיש ועמד על כך עוד טרם הנסיעה לשם. היא, לעומת זאת, ירדה מן הקולנועית ופנתה אל מתחם הספסלים, מקום שם יושבים בדרך כלל התלמידים הבאים להקשיב וללמוד על מורשת המקום. לאחר שבחרה לעצמה מקום לשבת, התרווחה בהניחה רגל על רגל ופצחה בשיחה טלפונית עם קולגה.

"נו...מרדכי, רעי, איך המרגש בימים אלה?" פתח איצ'ו. פסל הברונזה הגבוה והמרשים, שלמרגלותיו ישב איצ'ו במושבו בקולנועית, נותר בשתיקתו. מגדל המים הישן ומחורר-הפגזים, שנטה מטה בהריסותיו ממש מאחורי הפסל, שתק אף הוא.

"נו, בוא תסביר לי חבר, איך זה שאנחנו הולכים ומתמעטים וכבר קברנו כמעט את כולם. ואילו אתה, מרדכי יקירי, נותר תמיד כך, זקוף ותמיר ועודך צעיר ויפה תואר? ומה לפי דעתך, חבר, זה עושה לנו כשאנחנו רואים אותך ואנחנו איננו מסוגלים לגרור את גופנו הלאה בדרכים? ומה תגיד על כל המחלות הכרוניות שמלוות אותנו ומכופפות את גבנו מטה... בעודך ניצב שם במקומך, יפה ועצום ועשוי ללא חת...? היאה ככה לעשות לרעים ולחברים לנשק?" איצ'ו הרכין את ראשו וגוש כלשהו חנק את גרונו. מזה כמה ימים הרגיש מועקה ההולכת ומשתלטת עליו, ולכן ביקש לעלות הערב הזה ולשהות במחיצתו של אחד מאחרוני חבריו. איתו, כך חשב, יוכל אולי לתת מעט דרור למצוקותיו.

ביגונו, הרגיש פתאום כיצד יד חמה מלטפת את ידו והרים את ראשו מופתע. לצידו, בשר ודם, ניצב לא אחר מאשר מרדכי אנילביץ עצמו. לגופו היו עדיין אותם הבגדים בצבעים הבהירים, אותם לבש בעת הלחימה במבואות גטו ווארשה. כך איצ'ו זכר אותו בדיוק, בפעם האחרונה שנפרדו והתחבקו ופנו איש-איש למשימותיו. ליתר ביטחון נשא את עיניו, ונכח כי המדרגות עליהן ניצב הפסל אך לפני רגע, נותרו שוממות ומיותמות, והשיח הירוק ומגדל המים מאחוריהן בלטו עכשיו יותר.

"נו, די, קשישא. די! אתה בטח סבור שקלה העמידה הזו עשרות שנים ללא זיע, באותה התנוחה ובמזגי אוויר שונים. השמש הקופחת על ראשי והגשם הניתך עליי מדי חורף..."

"מה אתה שח, חבר... מה אתה שח. העמידה הזו שלך יש בה גאון ותעוזה והיא סמל למרי ולהתקוממות היהודית כנגד אויבינו באשר הם."

"הלוא על זה בדיוק אני מדבר. אני לא ביקשתי לי חיי נצח. הייתי נותן הכול תמורת חיי משפחה במדינת ישראל בדיוק כמוכם. תראה מה הקמתם, קשישא יקירי. בית לתפארת. שושלת לדורות רבים. אתם התשובה האמיתית לכל אויבי העם היהודי." בעודו מדבר, מרדכי אנילביץ עלה על גבי המדרגות שלו והתיישב שם במקום לעמוד. "לא אכפת לך, קשישא, שאתן מעט רוגע לרגליי העייפות. נכון?"

"האם אכפת לי? הצחקת אותי... נוח לך רעי. הרווחת את זה בזכות ובעמל רב." ענה לו. ולאחר הפוגה קצרה, בה הקשיבו שני הרעים לציוצי הציפורים המתארגנות לשינה על ענפי העצים סביבם, הוסיף איצ'ו ואמר. "אם כבר הזכרת שאנחנו התשובה האמיתית לאויבי העם היהודי, אומר לך כי לולא מעשה הגבורה האדיר שאתה עצמך הנהגת והובלת, מר אנילביץ היקר, לא יכול היה הבית הלאומי שלנו לקום ולהתמודד בהצלחה שכזו מול כל דורשי רעתנו!"

"נה, נה... הבה לא נגזים, קשישא. הבה לא... איך אומרים הנכדים שלך...לא ניסחף! מדינת ישראל הייתה קמה גם ללא מרד הגטו שלנו, על-אף שאינני מזלזל בהצלחתנו חלילה. נהפוך-הוא ואתה הרי יודע זאת. הבית הלאומי שהקמתם כאן ובניתם לתפארת, הוא דבר גדול ועצום ומורכב. ולבד מזאת, להצלחת מרד הגטו הגדול, אתה וחברים רבים שלחמו עימנו כתף לכתף ושרדו והגיעו הנה, אחראים אתם לא פחות ממני וממאות החברים האמיצים שנפלו לצידי בקרבות בסמטאות הגטו ובתעלות הביוב."

מרדכי ואיצ'ו שוב שתקו להם. מרדכי נהנה לנענע ברגליו הנה והנה וקול צחוק ילדותי וכנא עלה וגעה מגרונו. הוא אימץ את רגליו, שהיו נעולות נעלי עבודה ישנות, לכאן ולשם וצחוקו מתגלגל ועולה ועוד רגע עלה על שירת הציפורים העייפות. החושך עטף את הגבעה ורק האורות החלשים, תאורת הלילה המקומית, האירו את האזור כולו במעומעם. איצ'ו חש, שבעזרת הלילה העוטף אותם, הוא הולך ושוקע בתרדמה וראשו נהיה כבד.

דומיה. מלבד צמד בולבולים הטרודים בעניינם תוך ציוצים ושירה ייחודית, שום רחש לא נשמע. ענפי עץ הצפצפה הסמוך למבנה הצאן, עולים ויורדים עם הרוח הקלה ומשוועים למקום פסטורליות מדומה. רובה הסטן לפות בכתפו והאצבע חשה את ההדק ומוכנה לסחוט אותו אליה בעת הצורך. ההמתנה מורטת העצבים, כשהוא נאלץ לעצור את נשימתו ולייצב כך את הרובה, כנראה סוף-סוף משתלמת לו. שני חיילים מצריים חמושים נראים מתקרבים אליו ודמויותיהם הולכות ומתבהרות לו מבעד חריר הכוונת. ההתרגשות בעיצומה. ליבו מפעם בקרבו והוא חש כיצד הדופק דוהר קדימה. "זה בשבילך חוול'ה, הנה תראי כיצד מותך לא היה לשווא." כאשר החייל הראשון קרוב אליו דיו, אצבעו סוחטת את ההדק עד הסוף ומשמיעה את הקליק הנכסף. עוד בהישמע קול הנפץ, הוא רואה את המצרי מתמוטט ורוכן מטה ודורך את רובהו שוב במהירות רבה. שריקת כדור מפלחת את חלל המבנה וריח אבק השריפה ממלא את האוויר עד להחניק. קול צעידה מהירה משיגו והנה הוא פנים לפנים מולו. עיניהם נפגשות לרגע אחד ארוך והם יודעים היטב, הראשון מביניהם שימצמץ, ישלם את המחיר! בום. יורק הסטן כדור מהיר כברק מתוך העשן והחייל העומד כה קרוב אליו, נאנק אנקת כאב וצונח במרחק נגיעה אחת ממנו.

מטרים ספורים משם, מוטלת גופתה החמה עדיין, של חוו'לה אורבך. לשווא הוא ניסה וניסה לעצור את הדימום הרב מפצע הכדור שחדר ישר לבטנה. הוא חש שהוא הולך ומאבד אותה והתחנן והפציר שתישאר עימו, שלא תעצום את עיניה. רגע אחד לפני שנפחה את נשמתה, היא ניסתה בכל מאודה להגיד לו משהו. הוא קירב את אוזנו הכי קרוב שיכל אל שפתיה, ניסה לקרוא מה היא מבקשת להגיד, לשווא. גופה התמתח פתאום והזמן קפא מלכת בעוד עיניה פקוחות לרווחה, כאילו גילתה דבר-מה בנקודה שם למעלה. לא רק חוו'לה אורבך מוטלת מתה איתו במבנה הצאן. מוטלים שם גם צביקה זקס ויואלי אלף ללא רוח חיים מאז הבוקר. הוא איננו יודע מה קורה בחוץ כרגע. כמה מהם עודם בחיים, היכן חבריו פזורים. הדבר הוודאי היחידי הוא מה שעיניו רואות, ועיניו רואות את הכוחות המצריים הולכים ומתרבים וסוגרים כטבעת חנק סביב לקיבוץ.

בעודו לופת שוב את רובהו, האצבע מוכנה לסחוט את ההדק, והוא מרוכז כולו בצבא האויב שלמולו... "פסססט....פסססט... איצ'ו!" יד מונחת על עורפו. הוא מסתובב בבהלה ומביט בו. "בוא! קיבלנו הוראה לסגת. אנחנו נוטשים עכשיו. קדימה!"

"מה פתאום נוטשים? אני לא זז מפה."

"אף אחד לא נשאר וזאת פקודה. קום! בוא נלך. מחכים לנו בחוץ."

"ארה'לה, שמע! אני כבר נטשתי חברים פעם אחת. אני לא עושה את זה שוב. נשבעתי לעצמי להילחם הפעם עד טיפת הדם האחרונה. בשביל מרדכי ובשביל כל החברים שהשארנו על אדמת פולין."

"אם אתה רוצה לעשות משהו בשבילם, אתה צריך לקום ולבוא איתי עכשיו. מת, אתה לא תעזור לא למרדכי ולא לאף אחד. אל תשכח שיש לך אישה ושני ילדים שמחכים לך במקום בטוח. וחוץ מזה, איך היה נודע על גבורתם של החברים במרד, לולא שרדנו אנחנו והגענו לכאן כדי לספר?!?"

פגז תותח מתפוצץ סמוך למבנה ופוער בו חור מכוער, עשן רב וריח התחמושת ממלאים את האוויר. כשיריות רובים מנסות להשיגם, השניים זוחלים משם ומשתעלים ופניהם אל אור השמש, לכניסה הראשית לדיר הצאן. טנדר של הצבא עומד שם ומחכה להם, מנועו מטרטר. אין לו שמץ של מושג מי הנותרים בחיים מלבדם, שאיתם ייסעו מפה בעוד רגע וישאירו את ביתם ואת חבריהם מאחור, טרף לאויב המצרי.

כשניעור משנתו, המטפלת כבר ישבה לידו במושב הנהג ובדיוק סובבה את המפתח בסוויץ. זמזום מוכר לו התניע את הקולנועית. "ho…you are a wake at last... You were sleeping like a babe. Are you cold, itchoo?""

"no, hot now. Not cold. I wa'snt sleeping. I meet friends, rihana, very good friends. Friends, I didn't see long time. Yes."

"ho, realy…? I'ts very funny. And did you invite your good friends home to visit us?"

היא צחקה בקול. מה שאמר לה זה עתה, גרם לה לפרץ צחוק בריא ומתגלגל, והיא השחילה משפט בשפתה שלה אל תוך צחוקה והתניעה אותו עוד יותר. אז הוסיפה בדברה אליו. "o.k. now its late and we going down to take your medics and maybe watch t.v if you want. Beseder, itchoo?"

איצ'ו אנגלמייר הישיש בחר שלא לענות למטפלת שלו, לא באנגלית ולא בעברית, ובעצם לא בשום שפה. כל הקורות אותו לאחרונה, הותירו בו איזו סערת נפש פנימית. אם כי, הוא אכן הרגיש מנומנם ומעט סהרורי. רק לאחר דקות ארוכות, בהן עוד בדקה הודעות ודברים אחרים במכשיר הסמארטפון שלה, הם נסעו מעט לאחור ואז התיישרו ופנו לרדת במורד הדרך ממנה באו.

רגע קצרצר אחד, כמעט בהיסח הדעת, עינו הבחינה בכדור ברונזה לא גדול במיוחד, אשר נח למרגלות הפסל. במהלך רדתם את הירידה, הפך והפך במוחו מנין מוכר לו אותו הכדור, וכשסוף סוף הבין, הוא ביקש ואף ניסה לדרוש את תשומת-ליבה שישובו לשם מיד. אך המטפלת שלו הייתה עסוקה בשיחה עם אחת מחברותיה בשפתן הזרה, ולאוזניה הרכיבה אוזניות שעשו אותה חירשת כלפיו. לא היה זה מעניינה, כי חברו הטוב מימים-ימימה, מרדכי אנילביץ, שכח את רימון היד שלו למרגלותיו שעה ששוחחו שניהם לפני אי אלו שעות.

חבצלת