בלדה למטפלת ולקיבוצניק מזדקן / אלי שלו, גבעת חיים מאוחד

סינר הגננת הפיץ מסביבו חמימות נעימה ושימש לנו ערוץ תקשורת לעולם החיצון. הייתי עוצם עיניי בערגה מתמשכת וסופג באהבה פסיקותיה, צדיקה מדהימה, הייתה דואגת לכל מחסור ותמיד ידעה מה טוב לי. למרות שבחוץ יהום הסער, סופות, גלים ומשברים, אני משובלל ומכורבל ב"צמר גפן", פן אחשף לתלאות היקום, חלילה וחס נפשי תיפול ללא קום, שמא יצולקו פני, יקופחו תלתלי ואאבד בתולי, קיבוצניק תמים שכמוני, יפה הבלורית והתואר.

נקפו השנים ובגרתי, שרות צבאי חויט עבורי כמו כפפה ליד, כמו אז צייתן להפליא, לפקודתך מטפלת נערצת. להטוטנית (מטמורפוזה) בהפרטה, טמנת סינרך בעליית הגג וכיום עטויה בגלימת סופרמן. דילגת סלטו לפנים ופליקלק לאחור. היית גולם והפכת לפרפר, כיום בקיבוץ מנהיגה כריזמטית, תותחית. כולנו עפר לרגליך, מת עליך, שפוט שלך, אחריך באש ובמים, אזוק בכבלי קסמיך הבלתי נתיקים. השיתופיות מזמן חלפה ועברה מן העולם. הפרנסה כבר מעיקה על כתפי, אך רוחך מרחפת ומקפידה ממעל שלא אסטה חלילה וידי לא תהיה במעל.

מהאופל מבליח ניצוץ בוער ואת עיניי לרגע מסנוור, רטט מצמרר חולף בגופי, שובבות מתזזת בעצמותי, כולי נפעם וגאווה ממלאת את ליבי. נגוע כרוני בתסמונת החינוך המשותף, סובל קבוע מקדחת הקולקטיב ומצפיפות היחד החודרנית, לרגע מהסס אם שמחתי אינה מוקדמת בטרם עת, ברקע המולת גלגלי אגודה שיתופית חלודים, מלחיצים, ממכבשים וממזערים את דמותי כה קטן ומוחלש, תדיר חוצצים ביני לבין חלומותי. ריח תחב עולה באפי, תקנות אגודה מעופשות, קורי עובש מנציחים עליונות מנגנון מול עליבותו של האדם החופשי. בעודי מיואש, מותש, מחורבש, מוטל חסר אונים תחת אופני גרוטאות מחלידות, זוהר לפתע ומבליח מאי שם אור מופז יקרות ומפספס פסים זוהרים על הקירות. מגדלור מנצנץ באופק, חוק יסוד כבוד האדם באשר הוא אדם, רחש פנימי מפעם בלבי בעודי ממהר לענוד מחלצותי ולהמריא במחשבותי על כנפי התקווה. בבת אחת האני הפרטי משודרג למדרגה עליונה, כל פגיעה בי נחשבת עבירה על החוק. נרגש, חוגג ומוקסם, מנפנף ידי לצדדים. סוף סוף "אני" ולא "אנחנו" בעדיפות ראשונה.

ואז בעודי מתאושש מההלם ומתפנה לבקרת נזקים, זכויותיי בקיבוץ, אם לא נעקפות חלילה, בקריצת עיין, בחסות מסך חלוד שמנציח נחיתות האדם מול המנגנון. המטפלות מבוססות בדומן של הקיבוץ הישן. שקועות בסחי כוונותיהם הטובות. בחשאי, באפילה, במסתרים, מכשפה טייקונית במצנפת שחורה, בוחשת ומלחשת בקדירת זיגזוגים בשיטת "מצליח" בין לא חוקי, לא מוסרי, לא תקין, כוונותיה טהורות ומובילות את וותיקי הקיבוץ ישר אל תהומות.

כך נטול הכרה, נעורתי לפתע והקיצותי בבהלה, מוחה זעה ממצחי הקודח, אצבעות ארוכות ממששות ומערבלות את מוחי התוהה האם זה קרה באמת, או שמא חלמתי חלומות אפלים.

ואתם וותיקי הקיבוצים, אחי גיבורי התהילה, תוודעו אם ביעותים הם חלומות, או המציאות בכבודה ובעצמה. דמיינו לעצמכם שאתם חווים "ביעותים". כצופים מהצד במחזה סוריאליסטי בו מוצג קיבוצניק וותיק, קשיש, תשוש, רועד מפחד, ניצב מול חומת מטפלות נוקשות, רעות, אכזריות, חורקות שן, עתיקות יומין ומעלות עובש.

אפילוג: בקיבוץ בצפון, דווח לאחרונה שהאסיפה בוחנת לאמץ שיטת האסקימוסים על הקרח, לפתרון בעיית הקשישים שמהווים נטל כבד על הקיבוץ. בקיבוץ בדרום מאמצים את שיטת ההתקדמות ברוורס, קומונה ג' של מחסן בגדים משותף, מושקו בתחתונים של יושקו, אנה בחזיה של טניה, וזרח בחלוק של תרח.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/