"אתה כבר לא גיבור של אף אחד, אתה גיבור שלי. אתה לא חלום של אף אחד, אתה בחלומי שלא מקיץ"

20 שנה ליציאה מלבנון.

הלילה ההוא, ב- 2:45 בלילה, אני לא ישנה (כמו לילות רבים). מוצבים של צבא דרום לבנון ננטשים בשבועות האחרונים ואני חרדה מאוד.

אני לא ישנה ופתאום קולה של כרמלה מנשה: אחרון חיילי צה"ל יצא מלבנון. משמיעים קולו של חייל "אמא יצאתי מלבנון". אני קמה לעבודה ל"גבעת הפרחים שנקטפו" - גבעת הבנות שלי שנרצחו בנהריים. בדרך תופסת את עצמי, יצאו מלבנון, אני חייבת לעלות למעלה ל"גדר הטובה" המקום ממנו זה שנים, התחלנו 4 אמהות כמעט כל פעילות שלנו. אני רוצה ללכת לחפש את הילד שלי, את איליק שלי. אני מעירה את ברוריה חברתי, אחות ותיקה בשכול, לא מלבנון, ואומרת לה ברוריה בואי לבדוק אם אכן יצאו מלבנון.

עולות על הרכב ונוסעות. כל הדרך מצלצלים ילדיי, "אמא שמעת?". הדמעות חונקות את גרוני. הרדיו מספר ומתרכז בנטישת המוצבים על ידנו, על הריצה, על  גרירת הדגלים, החיפזון, החוסר כבוד, בביזה של המשאיות והמחשבים. הדמעות חונקות. במה הם עוסקים, הרי אין פצועים ואין הרוגים.

אנו מגיעות למטולה ונכנסות לחדר שידור של רשת ב'. יושבים בפנים כל השדרנים, השכפ"צ, שתמיד לבשתי, נופל ואני פורצת בבכי. ננזפת, נפגעת מאוד ובורחת משם. אנו ממשיכות במסע, נקלעות למסיבת עיתונאים בה מכריז הרמטכ"ל על היציאה מלבנון. ברגע של סערה, אני מתפרצת חוטפת את המיקרופון ומברכת את צה"ל על האומץ לצאת אחרי 18 שנה, בלי אף הרוג ואף פצוע. אני מפצירה בהם לא להתנצל על הביזה והמהירות, או החיפזון ואומרת לראשונה את המשפט "מוטב לקפל דגל בחיפזון ולא לחזור עטוף בדגל". איני באה איתם חשבון, מדוע לא קודם. מעולם לא באתי איתם חשבון, רק עם הדרג המדיני. אנו ממשיכות לגדר הטובה. אני מתחילה לחפש בין החיילים החוזרים את איל שלי. 

תחזירו לי את איליק שלי.

18 שנה שכנה מלחמת לבנון  אצלי בבית. עוזי אישי אהובי וכל ילדי לחמו בה.

איליק שלי תינוקי היה בן 6 כאשר פרצה.

20 שנה אחרי...

הדילמה האכזרית להיות או לצאת מרצועת הביטחון  הייתה לוויכוח יומיומי בביתנו. איליק בן ה- 6 היה מאזין קבוע לוויכוחיים, גדל בדילמת לבנון. משנת 90', ובעיקר לאחר מלחמת המפרץ, התחלתי בכל כוחי לחקור, לבחון ולכתוב על רצועת הביטחון שאינה מגנה על הצפון. "הצקתי" לשרים לח"כים רבים, מדוע, מדוע לא מחפשים פתרונות אחרים. הן רצועת הביטחון אינה מגנה על הצפון. הוויכוח שלי איתם לא היה על שליטה בעם אחר או כיבוש, אלא מה טוב לגבולה הצפוני של מדינת ישראל ומה יותר טוב לשמירה על היישובים. תתפלאו, עמדה של אשה שהיא רק סגן בדימוס, אבל חקרה והעיזה לומר את דעתה. לכן גם חושבים שאחרי 20 שנה אינה זוכרת. ואולי גם כאן מישהו יזעם.

אסון המסוקים גורם לזעזוע נורא, מתעוררת וקמה תנועת "4 אמהות". באותה שנה, 1997, יש 112 חללים לצה"ל, איתם המשפחות וקרוביהם, אלפים, צוללים לתהום. שנת 97' חורגת מהסטטיסטיקה הרגילה של 20-25 נופלים לשנה. בסוף השנה איליק (תינוקי), בשבילכם חייל  צעיר, חוזר אלי עטוף בדגל. יוצא מהסטטיסטיקה. הילד הקטן שלי, בשבילי הוא ה- 100% שלי. כמו ילדכם החיילים, משפחות אהובות – אליכן אני מדברת.

המלחמה בלבנון מעסיקה רק את המשפחות שבניהן שם. בארץ כולה התחושה היא שנלחמים באיזה "וייטנאם הרחוקה". אין תחושה שהמדינה במלחמה כבר 15 שנה. היום, 20 שנה אחרי, אתם רואים את פסטיבל הסדרות על מלחמת לבנון הארוכה, בה משתמשים האלופים בדימוס והמדינאים במשפטים המובהקים שלי, בתוך "4 אמהות", מנתחים את הניתוחים שלי ומבטאים כי אכן רצועת הביטחון לא הגנה על הצפון. אתם אחרי 20 שנה, אני ביטאתי כל זאת לפני 22 שנים.

כל העת וגם היום, אני טוענת שצה"ל חייב להישמע לדרג המדיני. בכל קיומנו ורבות המלחמות בהן איבדנו את יקירינו, צה"ל נשמע ונלחם לפי הנחיית ובפקודת הדרג המדיני. זו הייתה גם עמדתי כל השנים. איל שלי התנגד לפעילות ב-4 אמהות ואמר כל העת כי אם לא נשב ברצועת הביטחון, מחר יהיו המחבלים וימשיכו לרצוח, במשגב עם בבית התינוקות, תלמידים בכביש אביבים, משפחות בנהריה, בקריית שמונה , במעלות, במלון סבוי. הן, אנחנו המשפחות, יודעות את הדילמה האכזרית הזאת. יש משפחות שאיבדו את בנם בהגנה על איל גלוסקה במשגב עם, או בקרבות הנוראים ברצועת הביטחון בה הגנו, על כל הישובים שאיל הזכיר. לא ניכנס עכשיו לויכוח. רק ארצה להוסיף מכאן פעם ראשונה בחיי, שראוי שגם אתם, עורכי פסטיבל ה-20, תדגישו מי נטע בכם את הצורך לחשוב ולהגיע למהפך בקיבעון המחשבתי בדרג המדיני והקיפאון בדרג הצבאי, עד היציאה מלבנון בשנת 2000. 

אני אומרת זאת לראשנה בפומבי כאן, ביום בו אנו זוכרים את בננו ובנותינו. ידע כל עם ישראל שהשכול לא לקח מאיתנו את יכולת החשיבה וההנהגה והשאיר לנו רק את הבכיינות והנהי. ההיפך מכך. אלפי המשפחות של התנועה הקיבוצית הגדולה, הן משפחות יוצרות, כל יצירה, כל הנצחה שהן מקימות היא למען הקהילה, אמירתן עם כאבן, הוא בדרך כלל כדי שכולם יבינו מה זה כאב, אובדן וגעגועים. 

אני רוצה מכאן לומר בפניכם המנהיגים, צריך לפתוח כל תלם ולחפש הידברות בכל מקום, גם עם השטן, רגע לפני מלחמה. מלחמה היא הפתרון האחרון. כולנו גם אתם המנהיגים יודעים חלק מתוצאותיה והוא הרחבת משפחתנו, היחידה שאיננו רוצים להרחיב.

 לך, איליק שלי. ניסית להכניס את כל ה"אני מאמין" שלך בשירותך בלבנון. שם הבנת את המלחמה האמיתית על החיים. שם הגשמת את חלומך לדוגמא אישית – מה זו חברות, דאגה לזולת, למשפחתו של החייל. אמרת שתי משימות יש לי, האחת ביצוע המשימה הצה"לית והשנייה להחזיר אתכם בריאים לאמא. על ה"אני המאמין" שלך הקמנו המשפחה וחבריך את בית איל. שמך נותן לי כל יום את הכוח להמשיך, אבל כל ייעודו הוא עיקרו. בית לשילוב האנשים עם המוגבלויות מכל הגילים עם הרגילים. בפעילות של תרבות חינוך בריאות ספורט והנצחה. הכל בשילוב. הנצחת כל נופלי מלחמות לבנון לדורותיהם. רבים בתנועה הקיבוצית נפלו ב"מלחמת לבנון הארוכה" - זה שמה (זו לא מלחמה ללא שם). כולם מונצחים בבית איל, עם שמותיהם, שמות הוריהם, מקום נפילתם, יחידתם וסרטונים המראים את האירועים השונים במלחמת לבנון הארוכה. רבים מההורים כאן ומשומעיי במדיה, לא יודעים על כך שיקיריהם מונצחים בבית איל. משפחות אהובות מכאן אני מזמינה אתכם לבקר. כל הערכים עליהם מושתת הבית הם של ילדיכם, שנפלו בלבנון וגם ערכים שלכם.

איליק שלי, איך אני יכולה בלי החיבוק האוהב שלך. בלי הנשיקות החמות. בלי הסומק כאשר מדברים על אהבה ראשונה, בלי כתמי הגריז, החספוס והסדקים בידיים, הריח שלך במדים, הריח של עלם חמודות. אתם יודעים, את הריחות, התנועות, צלילי הקול לא שוכחים. הם הגעגועים.

אתה כבר לא גיבור של אף אחד. אתה גיבור שלי.

אתה לא חלום של אף אחד, אתה בחלומי שלא מקיץ.

אתה לא מעונב בעניבת הייטקיסטים, אני נושמת את זיעתך במדים ומנשקת את ידיך מהגריז.

לא מאוהב, נשאר אהבתי.

לא מחובק עם עלמה, אני אחבקך תמיד.

לא רץ אחרי ילדיך, יישארו התמונות עם האחיינים.

רק געגועים, תמונות, תחושות של מגע,

אתם ניבטים מהקיר מחייכים, ידיי מושטות וחוזרות,

נאספות בגעגועים.