"אבן ירדה מהלב"

יואל מרשק, חבר קיבוץ גבעת השלושה ולשעבר ראש אגף המשימות וההתיישבות בתנועה הקיבוצית, רגיל להנהיג פרויקטים חברתיים. ב-2016 אף זכה מרשק באות הנשיא על התנדבות עבור תרומתו. אבל המאבק להשבתו של אורון היה עבורו קשה במיוחד, במהלכו נתקל באין סוף תקרות זכוכית, אבל הוא לא ויתר עד הרגע האחרון.

בתחילת השבוע, משפחתו של אורון שאול קיבלה הודעה כי גופתו חולצה משבי חמאס לאחר עשר וחצי שנים, ובכך נסגר מעגל ארוך, עם הבאתו למנוחות בפורייה עילית, המקום בו גדל. ״אימו זהבה נשמה לרווחה״, אומר מרשק, ״הייתי אצלה כמה ימים קודם לכן. היא הייתה מאוד חלשה, בקושי מדברת. אבל כשקיבלה את ההודעה מצה״ל - אבן ירדה מליבה. גם בהלוויה כבר ראו עליה שהיא אחרת״.

איך הקשר ביניכם התחיל?
״יום אחד אחרי צוק איתן קיבלתי ממנה טלפון, היא אמרה לי: ׳יואל, שמענו עליך במאבק להחזרתו של גלעד שליט, ואנחנו רוצים שתנהל את המאבק שלנו להשבתו של בני אורון׳. ביקשתי לחזור אליה ולא נתתי תשובה, ואז התקשר אליי האבא, הרצל, והתחנן. הם התעקשו שאנהל איתם את המסע הזה, ובסוף הסכמתי. המטרה שלנו הייתה לשחזר את המאבק לשחרורו של שליט משבי חמאס, שבזכות הפעילות שלנו הפך להיות סוג של ׳בן משפחה׳ ב-70-80% מהבתים במדינת ישראל״.

מה עשיתם?
״בהתחלה הצעתי להם להיפגש עם אנשי תקשורת, כי כל מאבק מתחיל בתקשורת. אחר כך ניהלנו מאבק ציבורי גדול: עצרנו כספים שהעבירו לחמאס, עצרנו אוטובוסים שהסיעו אימהות של מחבלים לביקורים בכלא רמון, עצרנו משאיות בכרם שלום".

הם האמינו שהוא חי?
״ביום הראשון שהודיעו למשפחה על החטיפה של אורון, הם ישבו שבעה ולמחרת קמו. הם שמעו מהחיילים שבמיקום החטיפה נמצאו קסדת פלדה עם שלושה חורים ושכפ״ץ. בלי לשאול הרבה ביקשתי את הקסדה. בהמשך השגנו אישור מחברה בריטית שהסכימה לבדוק את הזוויות של כניסת הקליעים, כי היה לי ברור שאם בישראל יבדקו את זה, יקבעו שהוא חלל. בסופו של דבר הוחלט לא למסור לי אותה. אז עתרנו לבג״ץ, ואחרי 4 שנים של דיונים נאמר משפט המפתח שציפינו לו - ׳גורלו של אורון שאול לא ידוע׳. זקפנו קומה והמשכנו להיאבק על כך שהוא חי״.

זה שינה את איך שישראל תופסת את המאבק?
״לא, מאותו רגע המאבק לבש אופי קצת אחר, חלה ירידה משמעותית בכל הפעילות. הפסיקו להזכיר את אורון חוץ מבימי ההולדת שלו ובימי הזיכרון. בשלב הזה העליתי את השם של שרה נתניהו כמישהי שתוכל לעזור, והם אכן יצרו איתה קשר. היא באה לבקר אותם בפורייה עילית, ישבתי איתה גם, ואחרי כן היינו מתכתבים בהודעות. היא פעלה בשקט, אבל פעלה. אני זוכר שב-2016 הוזמנתי לבית הנשיא כדי לקבל אות הוקרה על התנדבות. המשפחה של אורון, שישבה בתקופה ההיא בוקר וערב במאהל בירושלים, סורבה להיפגש עם הנשיא. אז הצבתי תנאי - אני לא מוכן לקבל את הפרס אם הנשיא לא פוגש את המשפחה. וכך היה: באותו ערב, בתום הטקס הרשמי, הנשיא ישב איתם לפגישה בביתו״.

איך בכל זאת התקדמתם אם המאבק הציבורי ירד שלב?
״בכל שנה חגגנו לאורון יום הולדת. את יום הולדתו ה-25 החלטנו לערוך באצטדיון הכדורגל בכפר עזה, בציר שדרכו הוא נכנס ללחימה. הגיעו לשם כמעט אלף איש, חברי כנסת, אמנים, גולני. לאחר חצי טקס, נורו פתאום שני פצ״מרים באוויר, אחד יורט והשני פגע בארכיון של נחל עוז. כל הקהל הסתתר במדרון אחורי, ואחרי חצי שעה הטקס התחדש.

״במשך שנים ביקשתי ממנהיגי חמאס אישור להיכנס לעזה לשלושה ימים כדי להיפגש ולדון בשחרור החטופים. כשסוף סוף הגיעה ההזמנה, שוחחתי עם בני גנץ, שר הביטחון דאז, שאמר לי: ׳להזדמנות הזאת יש שתי אפשרויות: הראשונה, שמשהו יזוז, והשנייה, שנצטרך לשלם 3,000 מחבלים בעבור הוצאתך הביתה׳. לצערי, גם זה לא קרה בסופו של דבר בגלל לחצים כאלה ואחרים״.

איך נראה הקשר שלך עם הרצל, אביו של אורון?
״האבא הרצל ואני היינו מאוד מחוברים. חלקנו את אותה הדעה שיש להחריף את המחאה, לצאת לצעדות והפגנות, ולצעוק: ׳יש לנו בן חי ובכל זאת לא מחזירים אותו׳. הוא היה אוהד שרוף של מכבי חיפה, ופעם אחת כשבאתי לבקר אותם הוא הזמין אותי לראות איתו את המשחק בטלוויזיה. מאז זו הפכה למסורת שהוא מזמין אותי לצפייה משותפת במשחקים של מכבי חיפה. באותה תקופה הוא שיתף אותי שחלה בסרטן ובטיפולים שהוא עובר. באחד הביקורים שלי באשפוז, קיבלתי את הבשורה על לכתו. נכנסתי מיד לראות אותו, הייתי מוכרח, ואני לא יכול לשכוח את זה״.