60 שנה לאחר נפילת יצחק בסיני, אחיותיו מצאו פיסת מידע יקרה עליו בארכיון של הקיבוץ הסמוך

יצחק (זכי) מסיקה נולד בטריפולי, בירת לוב, בשנת 1931. הוא היה חניך בתנועת הנוער השומר הצעיר ולאחר שקיבל הכשרה במחנה התנועה, עלה ארצה באמצעותה בעליית הנוער, ללא הוריו שהגיעו כעשרה חודשים אחריו, זמן קצר לפני שהתגייס לצבא. תחילה גרו במעברת "שבות עם" בפרדסיה וחודש לפני נפילתו של יצחק עברו לשיכון ותיקים בנתניה. אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, עבד כרפתן בקיבוץ מעברות הסמוך. הוא היה המפרנס היחיד של משפחתו ואת כל שכרו הביא הביתה כדי לכלכל את הוריו ואת ששת אחיו ואחיותיו. לכך הקדיש את כל מרצו. 

עם פרוץ מבצע קדש, זומן יצחק לחזית בסיני ונהרג מרסיסי פגז בזמן ההסתערות על מוצב מצרי ברפיח. כאשר נהרג בגיל 25 הייתה אחותו הקטנה שושנה בת שנתיים בלבד, ולכן לא זכתה להכיר אותו. כתוצאה מהאבל הנורא על מותו של בנם, הוריה סירבו לדבר על האח  שנפל או להזכירו, כאילו בכלל לא היה חי, וכך לשושנה לא היה את מי לשאול אודותיו או לבקש תמונות שלו. בגיל 63 בעבע בשושנה הרצון לדעת עוד על אחיה ועל כן פנתה לארכיון של קיבוץ מעברות בתקווה שאולי שם יוכלו לספק פרט מידע אודותיו או תמונה. נשות הצוות בארכיון הקיבוץ התרגשו מאוד מהפנייה ומייד השיבו לשושנה כי יעשו הכל כדי למצוא.

לאחר שבדקו במחברת הדמוגרפיה בה מתועדים כל מי שהגיע לקיבוץ ונשאר בו לתקופה מסוימת, ועברו על עשרות מסמכים שונים, החליטו לבדוק בעלוני הקיבוץ, שם מצאו בעיתון מתאריך 14.12.56 דברי הספד על יצחק שכתב אפרא פורת שעבד עמו ברפת. "ראוי יצחק מסיקה שנעלה את זכרו על דפי עיתוננו", כתב אפרא. "שנים רבות עבד אתנו. אהבנו אותו בשל רוחו הטובה, מסירותו בעבודה ויחסו הטוב אל הכל. הוא אהב את קיבוצנו בכל ליבו וידע להעריך כל מאורע בחיינו באור חיובי ונכון. (יצחק) התמחה יפה במקום עבודתו והיה מהימן ועצמאי – ובשל כך זכה להערכתנו בכל פעליו. רסיס פגע בו בעת הסתערות פלוגתו וניתק את פתיל חייו. אל היעד כבר לא הגיע. נתן את חייו למען בטחון מדינת ישראל. משפחה ענפה ורבים מחברי קיבוצנו מבכים אותו". עובדות הארכיון של מעברות העבירו לשושנה את ההספד והיא התרגשה עד דמעות והתקשרה להודות להן.

יום למחרת הגיעה לבקר בארכיון ביחד עם אחותה מזל ושתי אחייניותיה, בנותיהן של אחות נוספת שהלכה לעולמה, ושושנה אמרה כי "הגילוי הזה הוא החרוז שהיה חסר לי במחרוזת חיי". הן סיפרו על משפחתן ועל כך שנפילתו של יצחק שברה את לב ההורים. האם שרה לא התאוששה מכך עד יומה האחרון, לבשה תמיד שחורים וסרבה לקבל עזרה ממשרד הביטחון או שירותי הרווחה. יצחק היה קודש הקודשים וכל הזמן ביכו אותו ונשבעו בשמו, אך יחד עם זאת, לא סיפרו אודותיו ודמותו נשארה עלומה. לאה, הנכדה הבכורה שנולדה כשנה לאחר שנהרג, סיפרה ששרה נהגה לחבק אותה ולשיר לה. היא חשבה שהיו אלה שירי ילדים אך לימים התברר לה שהיו אלו שירי קינה על בנה שנפל. מדי שנה הם מקיימים לו טקסי אזכרה בהר הרצל, שם הוא קבור, ומותו ממשיך ללכד את אחיו ואחיותיו. 

מאז המפגש ועד היום נשארה משפחתו של יצחק בקשר עם עובדות הארכיון, ומאוחר יותר התברר כי אחד מחברי הקיבוץ שירת עמו בחיל השריון.

לסיכום אומרת עינת טחנאי מארכיון מעברות: "נדמה שעבודת הארכיון היא רק דפדוף בניירות מצהיבים, אבל הארכיונאות מזמנת לנו מפגשים אנושיים מרגשים. כזה היה המפגש עם שושנה ובני משפחתה וההיכרות עם יצחק מסיקה ז"ל שלא ידענו כלום אודותיו. המפגש הזה ריגש אותנו מאוד וראינו כמה הוא משמעותי לבני משפחתו של יצחק. אנחנו שומרים על קשר עם בנות משפחתו וכך זוכרים גם את הבחור הצעיר שנהרג בדמי ימיו".