עד אמא שלי

השיח אודות הלינה המשותפת, כפי שעלה בסרט, וכפי שהוא ממשיך ומתנהל ברשתות החברתיות, עושה עוול לכל דור ההורים שלנו, ולאימהות שלנו במיוחד. העוול גדול כי הוא מבטל את המורשת שהם הורישו לנו וכך מוחק אותם ואת מפעל חייהם.

כשראיתי את האימהות המתראיינות בסרט כאב לי הלב. כאב לי הלב עליהן כי העולם שהן בנו התפרק ונכחד, והן נדחקות לעמדה שבה עליהן להתנצל על הבחירות שלהן או להציג עצמן כקורבנות של שיטה פסולה. יותר מזה, הן מצומצמות אך ורק לאימהות שלהן. הנשיות הקיבוצית אולי מנעה מהן סוג מסויים של אימהות, אך העניקה להן את האפשרות להיות דברים רבים נוספים. הן היו מורות ורפתניות, מבשלות ואמניות, חלקן היו בעלות תפקידים בקיבוץ, וכולן היו חברות קיבוץ. הדבר המרכזי המשתמע מכך הוא שהן בחרו לקחת חלק פעיל בעיצוב החברה שבה הן חיות, להיות שותפות פעילות בקבלת החלטות, ולא פעם לשים את טובת הכלל לפני טובתן האישית. גם כאשר הן החליטו על סיום הלינה המשותפת, והן היו אלו שהובילו את המהפכה הזו בקיבוצים, הן לא עשו זאת רק מתוך מחשבה על טובתן האישית אלא על דמות החברה בה הן רוצות לחיות.

וזה העולם שהן העניקו לנו. עולם שהציע תשובות משמעותיות לשאלות קיומיות, שבו הפרט אינו מרכז ההוויה אלא הכלל, שבו עליך לתת מעצמך למען החברה. גדלנו מתוך זיקה וחיבור לסביבה שבה אנו חיים: לטבע, לעבודה, לזולת. בעולם הזה האמירה "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד" אינה מטבע לשון ריק מתוכן אלא דרך חיים. העולם הזה כמובן לא היה נטול בעיות, והמימוש של כל הרעיונות והאלה גבה מחירים גבוהים מהורינו, ומאיתנו. אבל, הורינו בחרו לשלם את המחיר הזה עבור מה שהם תפסו כחיים ראויים, כחיים נכונים וטובים.

העולם בו הן חיו, ובו אנו גדלנו אינו קיים עוד. אין לי שום חיבה לחיים קולקטיביים או קהילתיים, אין בי נוסטלגיה לקיבוץ של פעם, או לקיבוץ בכלל. אבל גם איני אחוזת התפעלות מהשיח ברשתות החברתיות המורכב בעיקר מנשים היושבות מאחורי מקלדת ומשתפות בכאבן האישי. זו כנראה הדרך המרכזית בימינו לתקף את קיומנו. ואכן יש כאב, אין לי ספק בכך, אבל זהו כאב שמקורו אינו רק בחוויות הילדות אלא גם במותה של החברה ובאימוץ הנחות היסוד של התרבות האינדיבידואלית בה אנו חיים כיום. הדיבור הפסיכולוגי מכוון אותנו למצוא משמעות לא בעולם החיצוני, החברתי, אלא בתוכנו. כעת האמת היא אך ורק פנימית, היא נובעת מהזיכרונות שלנו ומהאופן בו אנו נותנות להם משמעות כאבני הבניין של אישיותנו. והזכרונות שיש לנו מהילדות בקיבוץ אינם מתיישבים עם הנחות היסוד העכשוויות על הורות ראויה, בתוך השפה הפסיכולוגית הם מתפרשים כמקור לפגיעה ולסבל. כל פוסט נוסף על חוויות קשות מהלינה המשותפת מוסיף ומעמיק את הפיכתה לעניין אישי-פסיכולוגי. ובדיוק בגלל זה הצטברות הקולות הללו מקטינה את האימהות שלנו.

כאן מתעוררת סתירה בין הכבוד לסבל של האחר לבין מצוות כיבוד הורים. ובין שני אלו אני בוחרת לכבד את המורשת שהורי השאירו לי.