מכפר עזה לביתר עילית בדרך הקורונה

היום שבו למדתי את ברכת הטוב ומיטיב.

לפני שבועיים "נפרדתי" מביתר עילית, עיר התורה והחסידות בהרי יהודה. במחשבה שנייה אני לא נפרדת, כי קיבלתי כל כך הרבה מהעיר הזו שהיא תמשיך לעלות בזיכרוני ובמחשבותיי בזמן הקרוב והרחוק. ובכלל, עכשיו יש לי חברים בביתר עילית.

לביתר עילית הגעתי בעקבות מגיפת הקורונה, שמעתי שהאלוף במילואי יוסי בכר, חבר קיבוץ בארי, שהתנדב להיות ראש צוות חירום בעיר ועוזר ראש העיר מאיר רובינשטיין להתמודדות עם מגיפת הקורונה. מיד הרמתי אליו טלפון ולמחרת אני ברכב בדרך לביתר עילית כחלק "מצוות יוסי".
 כי ככה זה אצל יוסי, הוא לא צריך להתקשר לגבש צוות, כולנו מתקשרים אליו ושואלים מה צריך לעשות, כזה הוא יוסי, הולכים אחריו באש ובמים (וגם בקורונה), וכך מצאתי את עצמי בצוות מצומצם ומיוחד עם תא"ל במיל' מתי לשם, אל"מ במיל' עודד הרשקוביץ, סא"ל במיל' משה טור-פז,  סא"ל במיל' שלומי בן לולו, סא"ל במיל' אבי יריב , רס"ן במיל' יאיר הדרי וכמובן בר לוי שבלעדיה אנחנו לא יכולים.

מצאנו את עצמנו לומדים את אופי העיר, המורכבות שלה, היחודיות שלה והאתגרים שעומדים בפנינו. ארגנו את היעדים והדרך לשלוט בהתפשטות הנגיף בעיר, לפנות חולים ומבודדים, לנתח סיכונים, לתרגם את הנחיות המדינה לתושבים, הארגון הלוגיסטי, משימות מתפרצות, הערכות בתכניות ליום שאחרי ועוד. כל זאת על-פי הערכת המצב, כשיוסי מנצח על כל ה'מאמצים', כפי שהוא הגדיר אותם.

פעלנו כתף אל כתף (או מרפק אל מרפק) עם עובדי הרשות, הרגשנו חלק בלתי נפרד מהם. הפכנו לחלק מהערכת המצב של חטיבת עציון בפיקודו של אל"מ דוד שפירא וכלל הכוחות שהצטרפו ונפעמנו מהדבקות במשימה של צבא העם.

מצאתי את עצמי בעיר של חרדים מתקבלת כשווה, הקשיבו לי והקשבתי להם, למדתי מדרשים ומוסר השכל, הוכנסתי בקרבם באהבה והערכה, ואפילו פיתחנו הומור משותף.

מצאנו את עצמנו 'רצים' אחרי השגת הטיפול בתושבים משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות בלילה, או במרדף אחרי פינוי משפחות ומאומתים עד השנייה האחרונה בניסיון לפינוי לפני כניסת השבת... וכמובן סא"ל במיל' מושיקו לוי  שמטפל בכל בקשותינו מהחמ"ל בפקע"ר, כל דבר שנבקש.
למדתי סוגי כשרות, חצרות וזרמים, גמעתי את יופי העיר הצעירה הזו (רוב תושביה מתחת לגיל 18) אשר שוכנת מערבית לבית לחם ודרום מערבית לירושלים, טבולה ביופי הרי יהודה ובאמצעה עמק יפיפה, ראיתי את מסירות עובדי העיר ברצונם לשמור על חיי התושבים ונפעמתי מהמתנדבים 'הידידים' שנרתמו לכל משימה.

אמנם קבלתי תעודת הוקרה על תרומתי אך אני רוצה לציין בפוסט זה את תעודת ההוקרה שלי לעיר, על שאפשרו לי להיות שותפה ולהיות חלק מהם. על שאפשרתם לי להכיר אתכם, את אורחות חייכם ודרך חשיבתכם, ועזרתם לי להיות אדם פחות סטיגמטי.
בתוך העיר יש כביש העובר בין הגבעות, שמו – דרך הטוב והמיטיב, כך אני בעצם מסכמת את חוויתי ותודתי ממה שעברנו בביתר עילית. כמו שלימדו אותי שפירא המח"ט וראש העיר רובינשטיין - ברכת הטוב והמטיב מודה על הטוב שנעשה לי והמטיב לאחרים.

זכיתי, תודה