מטפס על הקירות בחל"ת

איך הכל התחיל ?
לפני כשנתיים, ביום שבת עם הילדים, התלבטנו נעה אשתי ואני "מה נעשה היום".
הילדים שלנו הם אחת ההוכחות שמוצא האדם מן הקוף. הבן הבכור שלנו כרם (בן 9) הוא המכונה שלנו לקיטוף תאנים מעצים גבוהים במיוחד, וכשבתנו הקטנה ימה (בת 7) היתה בגן היינו צריכים להוריד אותה מפנסי רחוב עליהן טיפסה בשניות של חוסר תשומת לב.

החלטנו לנסוע לקיר טיפוס. החוויה היתה מלהיבה ומרגשת. משחררים את הילדים לקיר ללא אבטחות (באזור הבולדר), הם יכולים לטפס מיד לגובה משמעותי, להפעיל את הגוף, לבחור במסלולים קלים ומהנים, או מאתגרים שאפשר לתכנן ולהתאמן עליהם שעות. יוצאים מהמסכים, מפעילים את הגוף, מתחזקים ופותרים חידות. בנוסף, הטיפוס ביחד עם חברים הוא חוויה מגבשת וקהילתית, ולבסוף - התמונות להשוויץ לסבים, לדודים ולחברים נראות כולן כאילו נגזרו ממגזין החיים הטובים או מארץ הפלאות.

הנסיעה לקיר הקרוב מדרום רמת הגולן ארכה למעלה משעה. וכל הדרך חזרה חשבנו רק למה אנחנו צריכים לנסוע כ"כ הרבה בשביל חוויה כזו, כמה הפריפריה פריפריאלית, ולמה שלא נרים את הכפפה ונבנה אחד באזור. במקרה גם נעה וגם אני היינו בתקופה רגועה בעבודה, אז התחלנו ללמוד את המשמעויות.

אני ינון ברגיל, נשוי לנעה פטישי, אבא לכרם וימה. בן 40. טייס באלעל בחל"ת. נולדתי וגדלתי בקיבוץ מבוא חמה. בשירות הקבע בחיל האוויר גרתי 10 שנים במרכז, ולקראת הלידה של כרם חזרנו לקיבוץ הכי יפה בארץ ובנינו בית בוץ אקולוגי בהרחבה, על הנוף לכנרת.

עם כל האהבה לדרום / מרכז רמת הגולן, הערכנו שאין עדיין מספיק תנועת אנשים שתוכל להצדיק פה את הקמת הקיר. בדקנו מבנים בכל עמק הירדן, והחיבור עם אפיקים היה הכי טוב. לי גם יש משפחה באפיקים. אבא שלי, בני ברגיל, גדל באפיקים, וכל הילדות היינו מגיעים כמעט כל שבוע לבקר פה את הסבים. אחיי ואני היינו גם ישנים אצל סבתא לפני אימוני שחייה מוקדמים בשער הגולן. קיבוץ אפיקים נמצא במרכז רשת מדרכות האופניים שבמשולש כנרת, שער הגולן ואשדות יעקב, והרעיון הוא שיגיעו לקיר הטיפוס הרבה אופניים..

הגענו עם אפיקים להסכמה על מבנה, שהיה אמור להתפנות לפני יותר משנה וחצי, אבל בפועל התפנה רק לפני כארבעה חודשים.

בינתיים הכרנו והתחברנו לאילן ואורית מרגולין. אילן מאמן נינג'ה ואייקי, סוג של אמנות לחימה, כמעט בכל בתי הספר באזור. הוא מיגנט אליו מאות או אולי אפילו אלפי ילדים. מעורב בפעילויות מחלקת הספורט של עמק הירדן וספוטאי מוכשר בעצמו. גם את כרם שלנו אילן אימן, והחיבור בינינו היה מעולה מהרגע הראשון.

אחרי מספר חודשים הצטרף אלינו גם דמיאן. בן אלומות ונשוי לתום, בת אפיקים. במסגרת לימודי ההנדסה שלו הכין תוכנית עסקית לקיר טיפוס בעמק הירדן. אחרי סיום הקורס התקשרה אליו המנחה שלו ואמרה לו : "תשמע, אני מטפסת בעצמי. זה יכול לעבוד פה". דמיאן גייס עוד 3 חברים רציניים מהעמק וגם הם התחילו לברר. במסגרת הבירורים שלהם נפגשנו, והחלטנו להתאחד - העיקר שזה יקרה !

אבל הכל היה רק דיבורים וחלומות עד לנקודת  המפנה. בסוף מרץ השנה קרו מספר דברים בו זמנית. אני מצאתי את עצמי חוזר מגרמניה באמצע סימולטור קידום לקברניטאות באלעל, לחל"ת ארוך שסופו לא ידוע. בנק שאישר לנו הלוואה, הקפיא את האישור בגלל הסגר והקורונה. המבנה שרצינו התפנה, ואפיקים דרשו תשובה מיידית אם אנחנו נכנסים או לא. היינו חייבים לקבל החלטות.

חשבנו לבנות רק חלק מהקיר עם ההון העצמי, ואפילו כבר הייתה לנו תוכנית, אבל בסופו של דבר הגענו לצומת מאתגרת.
חצי קיר לא מתאים לתוכנית העסקית, אין לנו תוכנית בנייה מסודרת, אין לנו וודאות למימון, אין לנו וודאות ללקוחות בגלל הקורונה, וצריך עכשיו לתת תשובה לאפיקים.
נפגשנו בזום ששת השותפים, והחלטנו לתת לאפיקים תשובה שלילית. "נמצא בניין אחר.."

בלילה שאחרי השיחה ישנתי מעט. האופי שלי מאוד יזמי. תמיד חלמתי לעשות משהו. חשבתי שיהיה יותר קשור לתואר שיש לי במדעי המחשב מטעם אונ' חיפה (אולי במיזם הבא..). בינתיים היה לי את הפרוייקט הזה בידיים, ולא יכולתי לשחרר את התשוקה. בבוקר רשמתי לשותפים הודעת ווטסאפ.

"חברים,
הייתי שקט אתמול בשיחות כי הייתי צריך לסדר לעצמי את הדברים בראש.
דחיתי את התשובה לאפיקים להיום (חמישי) ב 10 בבוקר.
אני עדיין שוקל להגיד להם שאני לוקח את המבנה.
למה ? ובכן,
+ זה נכון שאין לנו את כל המספרים המעודכנים. אבל ילדי העמק לא השתנו בגלל זה. תוך כמה ימים יהיו מספרים חדשים. אנחנו מאמינים במוצר וזה לא ישתנה.
+ אין לנו את המימון, אבל דיברתי עם קרן הגליל, ואמרו שאם נגיש אין סיבה שלא נקבל. יש לנו מספיק משלנו כדי להתחיל. כשיהיה עסק בבנייה יהיה יותר קל עם הבנקים או עם משקיעים אחרים.
+ אנחנו מכירים את המספרים מהתוכנית הקודמת. בניית הקיר תעלה הרבה פחות.
+ עד החורף הבא כנראה יהיו חיסון או תרופה. לאנשים יהיה פחות כסף אז יסעו פחות לחו"ל. ישקיעו יותר זמן בעסקים מקומיים כמונו.
+ לא נמצא כזה בניין מתאים בעמק. אני מחכה לו כבר כמעט שנתיים.
+ אני בחל"ת וזה מאפשר לי להיות אחראי על ההקמה.
+ החיים קצרים וחולפים ברגע. השקענו בזה כבר לא מעט. זו הזדמנות להגשים חלום, שלהערכתי לא תחזור. אתם יותר צעירים, אבל  לי הספיק מכמות ה "כמעטים" שכבר היו לי.
מי מצטרף ?"

החבר'ה עודדו אותי על האומץ, אבל עדיין חששו להתחייב. נסעתי לדבר עם יובל המבורג. בעלים של מספר קירות מפורסמים בארץ. חבר של חברים. הוא נתן לי בטחון שזה אפשרי, ומאז הוא מלווה אותי בפרוייקט.

במתווה החדש שבנינו לקחתי עליי את ההתחייבויות, ונשארנו רק שלושתנו שותפים. אילן אחראי על הצד המקצועי, דמיאן על שיווק ומכירות, אורית מנהלת אדמיניסטרטיבית, נעה מעצבת ואני הפקתי את ההקמה ועכשיו צריך להצליח להחזיר את ההלוואות..
אילן, אורית, דמיאן ותם - הם באמת השותפים האולטימטיביים. גם אם הייתי מתכנן לא הייתי מגיע למשהו יותר טוב. גם בפן האנושי וגם המקצועי.

הדבר שאני אני הכי גאה ומרוצה ממנו בהקמת הקיר הוא, שאת רובו ככולו תכננו ובנו חברים מקומיים מהקיבוץ והאזור. המתכננים המדהימים של הקיר הם גם חברים ושכנים - ניר בית אב, צור סופר ורמי ג'יימס.
הבנאים המקצועיים ערן מיכאלסון וארז קובריגו, גם הם חברים טובים ממבוא חמה. עורך הדין שלנו משה מור יוסף מרמת מגשימים, ואפילו הבירות, "בזלת" ו- "פס", רק מהגולן.
נתנו יד להקמה המון אנשים טובים, חלקם בסכומים לא גבוהים, חלקם תמורת מנוי עתידי לקיר וחלקם ממש בהתנדבות. חברים מהקיבוצים באזור, בני משפחה מקסימים, וגם חברים בחל"ת מאלעל. זה מאוד מחבר את הקהילה למקום, וגורם לכולם להרגיש ממש בבית. כי כל אחד עזר לבנות משהו או מכיר מישהו שעזר במשהו.

אני חייב תודה מיוחדת לנעה אשתי שתמכה בי לאורך כל התקופה, עיצבה את שאר החלל במבנה (חוץ מהקיר), ציירה את התמונות התלויות, ואפשרה לי ימי עבודה ארוכים והיעדרויות מהבית.
ועוד תודות ליובל המבורג שליווה אותי לכל אורך ההקמה, לקהילת המטפסים בארץ שהיא חבורה מופלאה ומפרגנת, קמפוס שהדריכו לנו את המדריכים, גרביטי בלוקס שהתקינו מזרן ועוד.
ובכלל, לכל האנשים המדהימים שעזרו ועדיין עוזרים לנו. חבורה מופלאה שבנתה איתנו חלום - יש מאין !

גם הגורמים הנדרשים לרישוי עסקים היו מאוד תומכים ואנחנו מאוד מבקשים להודות להם. לראש מועצה אזורית עמק הירדן, למשטרת טבריה, לרני ממחלקת הרישוי, לועדת התכנון, למכבי אש טבריה וקבלני הביצוע, הקונסטרוקטור, יועצי הנגישות והבטיחות ועוד.

החזון שלנו הוא ליצור מועדון שהוא קהילה שחברים בה מטפסים שמכירים זה את זה, שהם חברים, משתפים חוויות וזמן משותף. גדלים ביחד. השקענו הרבה כדי שיהיה נעים להגיע אלינו גם ככה סתם, פשוט להפגש לקפה או בירה, גם בלי לטפס.

ענף הטיפוס הוא אולימפי החל מהשנה. זה תחום רציני ומפותח מאוד בעולם. מועדון הטיפוס שבנינו מנגיש את הענף הזה לרבים שלא היו יכולים לעסוק בו אלמלא היוזמה שלנו. מטפסים מהטובים בעולם הגיעו דווקא ממועדונים קטנים ואזורי ספר, שם המתאמנים יותר רעבים להצלחה, ולא מדושני עונג כמתאמנים עמידים בערים הגדולות. אנחנו מתכוונים לעמוד בסטנדרטים המקצועיים הכי גבוהים כדי לאפשר להם להגיע להישגים בקנה מידה עולמי. אנחנו מאמינים שהקיר הזה הוא בשורה גדולה לעמק הצמא לפעילויות, בדגש על פעילויות אינדור.
אנחנו יודעים לתת מענה בשמחה גם למשפחות נופשים ותיירים בצפון המחפשים אטרקציה, אבל לב העשייה שלנו הוא קהילת המטפסים של "רוקה".

היו לנו כמובן חששות להכנס לכאלה השקעות בתקופה של מיתון. אבל לדעתי משבר הקורונה הביא איתו שינויים בצריכה, לא רק ירידה. מי כמוני יודע שטסים פחות לחו"ל.. ולכן ישראלים מבלים יותר בארץ. גם
שיחזרו לטוס, זה יהיה תהליך ארוך, ולא בטוח עד כמה תהיה ירידה בצריכה מקומית, בטח למוצר כמו שלנו ששואב אליו כי מראש היה בו צורך וחלל.
ההערכות הן שבקרוב יהיו חיסון / תרופה / בדיקות מהירות, ונתחיל לחזור לשגרה שלפני המגפה.
לשמחתי, אחרי ההפניה ממעוף של משרד הכלכלה, ובזכות הייעוץ הכלכלי של משרד "דיסנס" ומירב אנידג'ר, לא קיבלנו אף סירוב משום בנק, קרן, חטיבה להתיישבות או ערבות מדינה שלכולם פנינו. זה גם מחזק את האמונה שאפשר שנצליח. 
עם זאת, בשורה התחתונה באמת צריך היה אופטימיות כדי ללכת על זה, ואני איש אופטימי. יש שיאמרו אופטימי מידי. בינתיים מאז הפתיחה יש לנו לפחות קבוצה אחת כל יום, רבות מהן הוזמנו מראש עוד לפני הפתיחה. עוד שנה שנתיים נדע יותר טוב. דבר אחד בטוח - גם אם אנחנו נפסיד, העמק והרמה הרוויח!
תודה מיוחדת לקרן "נתן", קרן "הגליל" ולבנק פועלים סניף בני יהודה, שהאמינו בנו במיוחד.

זה מאוד טרנדי להגיד שלקורונה יש גם צדדים חיוביים, אבל אצלנו זה מוחלט. אם לא היתה קורונה הייתי עסוק מידי בעבודה, והסיכוי שהיינו מקימים הקיץ את הקיר נמוך בהרבה. כל השותפים היו במשרה מלאה.

מה הלאה ?
יש לנו הרבה חלומות ושאיפות להמשך.
יש אזור במתחם שעדיין לא מנוצל. ננסה לשלב בו אלמנטים של טיפוס עם אבטחה אוטומטית, נינג'ה, ועוד.
כמו כל קיבוצניק שקורא מאיר שלו, אני חולם לטפס על הסילו של אפיקים. "האתגר החקלאי". אולי אחרי הכתבה הזאת אפיקים יקחו אותי סוף סוף ברצינות בעניין הזה