כתם כתום ממזרח

לקח לי זמן להבין איפה אני ומה השעה. בחוץ היה עדיין חשוך. שמתי על עצמי את הפליז הכתום הנעים שנח תמיד על הכורסא ליד המיטה. הרתחתי מים. הקומקום הקטן הישן הגיע מהמחסן שליד הנגרייה. הוציאו אותו החוצה בארגז קרטון, יחד עם כל הדברים של אבא.

רוקנתי שקית קטנה של קפה שחור לכוס זכוכית, ומזגתי פנימה סילון של מים רותחים שהתיז פירורי קפה על דופן הכוס ועל מפת השולחן המכוערת מפלסטיק, שכבר הייתה מלוכלכת.

יצאתי עם הקפה החוצה. עמדתי במרפסת הקטנה והאהובה שלנו, שהבטחתי כל כך הרבה פעמים לשפץ. עכשיו כבר לא נשאר בשביל מי לשפץ. העץ היה מקולף, עם כתמים של צבע לבן, זכר למה שהיה כאן פעם.

השקט היה מוזר. אני רגיל לשמוע את המרזב של השכנים בערך בשעה הזו. ואחר כך את הריב הקולני שלהם בחדר השינה עם הקירות הדקיקים. אבל הבית עמד שומם וריק. הילדים ששיחקו בדרך כלל, בשעה הזו, עם רונה הכלבה, בחצר, ויצרו כתמים איומים של בוץ על השביל שהוביל לבית שלנו, לא היו שם. 

לפתע קינן בי ספק, לא הייתי בטוח שאני ער. בום חזק נשמע מרחוק, והעביר בי צמרמורת שעברה בכל הגוף כמו זרם חשמלי. התחלתי לצעוד החוצה. יחף. מגע האדמה ברגליים היה נעים ומשחרר.

הרגליים לקחו אותי קודם כל לבניין המזכירות. איש לא היה שם. על לוח המודעות נשארה מודעה אחת קרועה שהכריזה על אספת חברים שהתקיימה לפני כחודש. חיפשתי את הפוסטרים, את העיניים, את המחאה. דבר לא היה שם.

הלכתי לחדר האוכל, זכרתי שמכל החלונות היו תלויים דגלים וסרטים. זכרתי את החורים ואת הטייח המקולף שחשף רשת ברזל. אבל האולם המרובע, הלבן והסתמי הזה, היה מטויח וצבוע לגמרי במין שפריץ כזה שהיה אופנתי באייטיז.

משום מה התחלתי לרוץ. רצתי לאורך הגדר ההיקפית. לא היו שם פלריגים, לא אזיקונים, שום כלום. 'זה טוב, טמבל', אמרתי לעצמי, 'זה טוב'. אז למה אני כל כך עצוב? 

הגעתי לשער הברזל האדום שמוביל החוצה אל השדות. חלקו היה פתוח. נבהלתי. למה הוא פתוח? דחפתי אותו עד שנסגר, למרות שלא היה לי איך לנעול אותו. אני זוכר שהייתי חבר בכיתת הכוננות, ואמילי כעסה עלי שאני עושה את זה רק בשביל להתחמק מההרדמות. ובאמת עשיתי את זה גם בשביל להתחמק מההרדמות. כמה שאני מצטער עכשיו על כל הרדמה שהפסדתי.

כתם סמיך, כתום, עלה ממזרח על השדות. השמש האירה ערפילים כתומים וצהובים ודחקה הצידה שמיים אפורים. אמילי צחקה תמיד על עיוורון הגוונים שלי. לא יכולתי להבדיל בין ורוד לאפור ולירוק. אני נעלבתי וטענתי שכל אחד יכול לראות את העולם בגוונים שלו. כשהיא צחקה עלי ליד חברים שלנו, הייתי מחזיר לה אחר כך מנה אחת אפיים, כנקמה. לא יכולתי לשאת את העלבון. איזה אידיוט הייתי.

בינתיים, אני עם המחשבות הקטנות שלי, והשמש בעוצמה הסמכותית והבלתי מתפשרת שלה. עיגול כתום מושלם התמקם באמצע האופק המזרחי, ויצר אלפי גוונים בהירים בשמים.  'איזה מראה אלוהי', אמרתי לעצמי, 'בשביל זה שווה לחיות'. האמנם?

השמים הוארו צהוב. וצהוב עושה לי רע. גם כתום עושה לי רע. נזכרתי במשפט "כשהשמש עצמה הופכת לקיטש" מהספר 'המרד השפוף', שקראתי בתיכון. אבל עכשיו לא הרגשתי ככה. זה לא היה קיטש. זה היה יפה. אבל גם זריחה כזו לא יכולה להאיר כל כך הרבה מקומות חשוכים.

נזכרתי, שאמרתי לפסיכולוג שלי, שאני כבר אף פעם לא אוכל לנשום נשימה עמוקה כמו שצריך, כזו שממלאת את הריאות עד הסוף. תמיד משהו יישאר שם תקוע. אחר כך הלכתי ליוגה, ולוויפאסנה, והרגיש לי מוזר לעשות את התנוחות האלה עם אקדח צמוד לירך. אבל זה כן עזר קצת, אשקר אם אגיד שלא.

לפתע ראיתי מרחוק את שמוליק, הוא היה לבוש כרגיל בקפוצ'ון הצה"לי שלו, ובמכנסי העבודה המלוכלכים. הוא קפץ על הטרקטור והתניע אותו. הרעש פילח את השקט של השדות ואת בדידותם הנוראית. כמה ציפורים עפו במרחק, ואני מייד חשבתי על תומס האדסון, שנקלע למארב ב'איים בזרם', ולמרות שראה את הסרטנים יורדים במהירות אל המים, מה שבישר על תזוזה של חיילים בשיחים, לא התכופף מספיק מהר וחטף שלושה כדורים. כדור על כל ילד שאיבד.

צריך לזכור, שיננתי, ציפורים עפות הן מארב. לא להיות תמים, לא לאבד את הלוחמנות. מצד שני, אם אחזיק רק בלוחמנות, לא אוכל להגיע לאיזון. בשביל איזון צריך כנראה לעבור לקנדה או אוסטרליה.  

לרגע שוב לא הייתי בטוח אם אני ער או חולם. הסתכלתי מסביב, מה אני עושה פה? אני יחף. למה? היה נדמה לי ששמוליק נוסע בטרקטור לעברי, מנופף לי לשלום. אולי בא לחבק אותי. שמוליק היה מפקד כיתת הכוננות שלנו, ואפילו אז הוא לא ממש דיבר איתי. אבל שמוליק נסע בכיוון ההפוך, עמוק אל תוך השדות. העבודה צריכה להיעשות.

פתאום, בזווית העין, קלטתי סרט צהוב קטן שנותר קשור לגדר. הוא דהה בשמש, אבל נותר מחובר. הוא אחז בגדר כמו בקצות האצבעות, לא הרפה. 'אני לא מטורף', צעקתי. הרגשתי צורך עז לגעת בו. ללטף אותו. עכשיו, סוף סוף, הדמעות זלגו.