"כילדת חיל האויר כבר הכרתי את צמד המילים הנורא "אבא נהרג", רק שהפעם זה היה האבא שלי"

בטקס, שנערך באנדרטה לזכר חללי הקיבוצים שבמועצה האזורית מגידו, השתתפו משפחות שכולות, מאות מתנדבי שנת שירות וחברות וחברי קיבוצים מרחבי הארץ.

את אבוקת הזיכרון הדליקו יחד לובה ברייר סגל וחגית וורד, אלמנתו ובתו של סגן מרדכי סגל ז"ל מקיבוץ עמיר. לאחר מכן קרא את "היזכור", ידידיה צור מקיבוץ עין הנצי"ב, אחיו של סגן דוד צור ז"ל. יוני אלתרמן ממשמר השרון, אחיו של טוראי זאב (זאביק) אלתרמן אמר קדיש לזכר הנופלים.

שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, ח"כ רא"ל (מיל.) וחבר קיבוץ גרופית, משה (בוגי) יעלון: "מראשית ימי הקיבוץ, ולאורך כל השנים, לפני קום המדינה, מארגון "השומר", דרך ההגנה והפלמ"ח ולאחר קום המדינה - בצה"ל, התנועה הקיבוצית חינכה את בנותיה ובניה לשירות משמעותי, לשירות קרבי, לשירות החשוב ביותר והקשה ביותר, ליחידות הטובות ביותר, לנטילת אחריות, ל"ראש גדול", לפיקוד וקצונה. ההכרעה הזאת, שהיא הכרעה תנועתית והחלטה אישית של כל נערה ונער, פרי החינוך הקיבוצי – טומנת בחובה מחיר כבד. מחיר דמים. לדאבון לבנו, מחיר הדמים ששילמו הקיבוצים בהגנה על המולדת ובשמירה על גבולות המדינה, היכה בכל קיבוץ. יש קיבוצים שאיבדו חברים ובנים רבים במלחמות ישראל, והשכול היה לְצל המלווה את כל הווייתם".

יו"ר קק"ל דניאל עטר: "התנועה הקיבוצית מתייחדת היום עם זכרם של מיטב בניה, אלה שגדלו על ברכיה והתחנכו על ערכיה, אלה שחלמו חלומות, תכננו תכניות והבטיחו לעצמם וליקיריהם הבטחות – עד שברגע אחד, בטרם עת, הזמן קפא מלכת. אנחנו לא שוכחים אותם לרגע. היום נתחייב כולנו להמשיך בדרכם, לשמר ולחדש את נופי ילדותם, ולהשלים עד כמה שניתן את מפעל חייהם בשמם.
שורשי התנועה הקיבוצית עבים ועבותים כמעט כשל המפעל הציוני כולו. לא ניתן לדמיין את קורות המדינה ללא תרומתם הייחודית של קיבוציה – בביטחון, בהתיישבות, בקליטת העלייה, בחקלאות, בתעשייה, בתיירות, בחינוך ובתרבות."

בשם המשפחות השכולות דיברה בכאב נועה שדמי בתו של סגן אלוף אוהד שדמי ז"ל בן קיבוץ מעברות: "כילדת חיל האויר כבר הכרתי את צמד המילים הנורא "אבא נהרג", רק שהפעם זה היה האבא שלי, סגן אלוף אוהד שדמי בן קיבוץ מעברות, החזק, הכל יכול, הגבוה ויפה התואר, צעיר בן 34.5 - שלא יחזור יותר ואנו – אמא רותי, אני נועה בת העשר, ואחיותיי נגה בת השבע ונורית בת החודשיים שצריכות ללמוד להמשיך את החיים בלעדיו.
המשפחה המורחבת והחברים עוטפים ועוזרים, האבדן ענק, אבל החיים עושים את שלהם וחוזרים לשגרה – אך משהו השתנה, ואנחנו לומדות לחיות עם השכול.
תחושת האובדן והחוסר דווקא מתגברת עם השנים, כי מבינים שבעצם הכרתי את אבא בעיניים של ילדה ולא של בן אדם בוגר, וכך גם נגה ונורית - שכלל לא הכירה, כולנו מגיעים לצמתים בחיים – צמתים של התלבטות ובחירת כיוון, ואין את אבא לשאול ולהתייעץ, רק אמא, צמתים של גאווה ורצון לשתף – כשנולדים הנכדים: ניר, אופיר ונמרוד לנגה, והבנות שלי מלודי וספיר ששתיהן התחנכו במוסד של השומר הצעיר – ממשיכות בדרכך, כשנורית מקבלת את תואר הדוקטור ועוד ועוד. אך אתה לא כאן איתנו לחוות כל זאת".

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר: "זו השנה הרביעית בה אני ניצב לפניכם בטקס החשוב והמרגש כאן באנדרטה לזכר חללי הקיבוצים. ניצב יחד אתכם, לזכור ולהזכיר את תרומתם של הנופלים ואת המחיר היקר ששילמנו, כתנועה, כקיבוצים, כמשפחה, על הקמת המדינה ועל הבטחת קיומה וביטחונה.

בטרם אמשיך בדבריי, ברצוני להודות לאנשי יד לבנים אלי בן שם, רחל לניאדו ואנשיהם וכן לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, העומדים לצידנו כל השנה וכל שנה בארגון הטקס הזה.
השנה החלטתי לחרוג ממנהגי. השנה לא אדבר במספרים הגדולים... השנה, אני מבקש לתת פנים לשכול. ברצוני לספר לכם על משפחה אחת, תמצית החלום הציוני, שהצטרפה אלינו, למשפחת השכול, במלחמת ההתשה. יצחק חנסב עלה מפרס עם משפחתו בשנת 1964 ובא עם אחיו דוד, היושב עמנו כאן, ללמוד עברית באולפן בקבוצת שילר. אצלנו, בקבוצת שילר, הוא פגש את שושנה שקולניק שעלתה עם משפחתה מארגנטינה. ניצת ביניהם סיפור אהבה, והשניים, שהיו לחברי הקבוצה, נישאו ונולדה בתם, אורלי. יצחק היה "מטורף" על אורלי אך היא, לא זכתה להכיר את אביה. סמל יצחק חנסב - דרור, ששירת כלוחם וכמפקד בצנחנים, נפל על גדות תעלת סואץ בעשרים ביולי אלף תשע מאות שישים ותשע והוא בן עשרים וחמש שנים בלבד".

מזכ"ל התנועה הזמין את בתו של יצחק ז"ל, אורלי דרור צעידי, לשאת דברים. אורלי הקריאה מתוך הדברים המרגשים שאמרה על קברו של אביה ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה: 50" שנה בחוסר, בחלל שהותרת בלכתך כגיבור ובשיא עשייתך ותפארתך. בימים אלו, לצד הגעגוע וחוסר הוודאות חיפשתי עוד ממך וחידשתי את הקשר עם חבריך הלוחמים. מודה לך על החזון והמורשת שהשארת בלכתך. אני מוקפת בטוב, משפחת דרור הנפלאה לענפיה, אחיותיי האהובות, משפחתי ובנותיי – שלושת הפרחים הנדירים שלי, הנכדות שלך שהיית מתמוגג מהן. בלכתך ציווית לנו את החיים, ובשמך ובשם הגיבורים אני נושאת תפילה שהשלום יתחיל בתוכנו. ואתם, הגיבורים שלנו שחרפו נפשם למעננו, דעו כי אנו מלאי תקווה ואמונה לטוב בארצנו היקרה."

אלוף משנה אוֹרָן שמחה מנצר סירני, מפקד חטיבה 6 (עציוני) היה נציג צה"ל בטקס: "גם היום בני התנועה הקיבוצית ממשיכים לשרת ולשאת בתפקידי פיקוד המביאים לידי מימוש את אותם ערכים של שליחות ואחריות על הבית. רוחה של התנועה הייתה ועודנה רוח חיה, ציונית ומשפיעה. אתגרי הביטחון עדין לא תמו, ורבים משכנינו עדין לא מכירים בזכותנו לחיות בארץ בשלום ובביטחון. כעת תורנו בני הדור השלישי והרביעי להמשיך את דרכם של קודמנו, להתגייס לשירות משמעותי, לקחת אחריות ולהוביל את הצבא והחברה בישראל להמשך מימוש החזון הציוני מהלכה למעשה."

ראש המועצה האזורית מגידו, איציק חולבסקי הזכיר שלושה מנופלי מלחמת ההתשה בני התנועה הקיבוצית - סרן שאול גלבוע, בן משמר העמק, רב סרן חנן סמסון מקיבוץ מזרע וסרן גדי מנלה מקיבוץ תל יצחק, קמב"ץ חטיבת הבקעה: "כמי שהתבגר באותן השנים של מלחמת ההתשה, טבועה בי מאז, וגם בפרספקטיבה היסטורית, תקופה זו כתקופה של התשה צבאית ודשדוש מדיני שבסופו קיבלנו את מלחמת יום כיפור הנוראה עם 2700 נופלים. את הלקח של הדשדוש המדיני כולנו חייבים לזכור ולפעול תמיד לחיזוק העוצמה הצבאית ובמקביל לא להפסיק לרגע את החתירה להסדרים מדיניים."

פתח את הטקס אורי אשכולי מכפר גלעדי, שנפצע בתעלה בסיני במלחמת ההתשה, כשהיה בשירות מילואים בתור סמ"פ בצנחנים ונותר משותק. "אנחנו הלכנו למילואים ונהנו מכך תמיד", סיפר אשכולי. "כבר כשהגענו לקרבת המוצב ספגנו הפגזה, שהתברר לנו שהייתה מתרחשת מדי יום. הייתי סגן המפקד של הפלוגה המסייעת והייתי צריך להתעשת מהר ולפקד על האירוע. מילואים כאלו קשים מעולם לא היו לי. הציבור בארץ לא ידע שבסיני מתנהלת מלחמה שגובה הרוגים כל יום. בלילה עשינו מארבים וביום נחנו. כשנכנסו לקו הייתה הוראה שצה"ל לא יורה. עשינו מהומה ומוטה גור שהיה המח"ט דאג לנו לתחמושת. בבוקר בו היינו אמורים להשתחרר הגיעו עיתונאים לביקור. בערב קיבלתי טלפון מהמוצב הסמוך ונשאלתי מדוע אנחנו לא יורים כתמיד, ונאמר לי שהעיתונאים יכתבו שהצנחנים פחדנים ולא יורים. יצאתי החוצה מהמוצב כדי לדאוג לירי, ואז ספגתי את פגיעת הפגז שגרם לפציעתי."

את הטקס הנחתה בתיה רזניק והוא אורגן כולו על ידי הכוחות המקומיים בתנועה - מנהלת מטה התרבות, ריקי רז, איציק שפרן שאחראי על האנדרטה מטעם התנועה, יעל רז לחייני ממטה התרבות של התנועה, רכז האזור בתנועה, רוני ברניר, יו"ר סניף יד לבנים הקיבוצי, ד"ר אירית בר-נתן ושאר פעילי התנועה שהתגייסו להפקת הטקס והאירועים הקשורים בו.

את זר מדינת ישראל הניחו ח"כ יעלון ביחד עם מיכה בן יעקב (עין החורש) אחיו של רפי (רייקו) בן יעקב ז"ל.

את זר צבא ההגנה לישראל הניחו אל"מ אוֹרָן שמחה, מפקד חטיבה 6, ביחד עם נגה שחר, אחותו של סמל ראשון יואב שחר.

את זר משרד הביטחון הניחו הרצל שמואל, מנהל יחידת ההנצחה במשרד הביטחון ביחד עם עפרה שן, אחותו של סרן ארנון צור ז"ל.

את זר ארגון יד לבנים והמשפחות השכולות הניחו אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים" ביחד עם ד"ר אירית בר נתן, יושבת ראש סניף יד לבנים הקיבוצי.

את זר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הניחו תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, אלמנתו של סגן אלוף אהוד שלח שורץ (בן קיבוץ רמת רחל), ביחד עם דפנה שבתאי, אלמנתו של רב טוראי הדר הלל ז"ל.

את זר המועצה האזורית מגידו - איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו ביחד שי אבידן, בנו של דן אבידן ז"ל ונכדו של מפקד חטיבת גבעתי בפלמ"ח, שמעון אבידן ז"ל.

את זר התנועות הקיבוציות הניחו ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ואמיתי פורת, מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי ביחד עם דוד דרור (קבוצת שילר), אחיו של סמל יצחק דרור ז"ל.

את זר הקרן הקיימת לישראל הניחו דניאל (דני) עטר, יו"ר הקרן הקיימת ביחד עם אבנר ניר (איילת השחר), אחיו של רב סמל עודד ניר ז"ל.

את זר תנועות הנוער הכחולות ומתנדבי שנת השירות הניחו אילן גזית, מזכ"ל תנועת המחנות העולים, ביחד עם טל עציון, מתנדב שנת השירות בקומונה כפר הנוער עתיד ע"ש דוד רזיאל בהרצליה, בנו של רב סמל ראשון זאביק עציון ז"ל, רכז הביטחון של קיבוץ נירים שנהרג במהלך מבצע צוק איתן מפצצת מרגמה שנחתה בשטח הקיבוץ.