כדורשת ותקווה בשער הנגב

לארגונו של הטורניר חברו במשותף התנועה הקיבוצית, מטה משפחות החטופים והמועצה האזורית שער הנגב ויזמה אותו הילה ישעיהו מקיבוץ עינת. לדבריה של הילה, היא חושבת בכל יום מה ניתן לעשות כדי לעלות את המודעות לנושא החטופים ולקדם את חזרתם אלינו במהרה, והרעיון נולד כשהייתה בדרכה לעצרת המשפחות בירושלים. "הלכנו בתוך ההמון וחשבתי שהמקום הכי נכון להיות בו זה בדרום, הכי קרוב לחטופים שאפשר. שצריך לצאת מת"א וירושלים ולרדת דרומה ואם יש לי דרך לעשות את זה, זה באמצעות הכדורשת. בעודי צועדת הרמתי טלפון למזכ"ל התנועה ליאור שמחה וסיפרתי לו על הרעיון שלי ליזום טורניר "עוטף קיבוצים" עם מסר ברור להשבת החטופים והחטופות. הוא התרגש ואמר לי מיד כן, ומשם התחלתי להוציא את הרעיון לפועל". החיבור של הילה לכדורשת נולד לפני כ-15 שנים, כאשר לאחר קליטתה לקיבוץ אחד מהפרויקטים המשמעותיים לחיבור הקהילתי היה הקמת קבוצת כדורשת קיבוצי, שיצרה חיבורים מרנינים בין ותיקות לנקלטות ובין צעירות למבוגרות, חיבור שרק ספורט קבוצתי יכול לעשות. לפני כעשור התקיים בנען טורניר כדורשת קיבוצי ראשון בהשתתפות עשרות קבוצות מקיבוצים בכל הארץ, בו לקחה חלק עם הקבוצה של קיבוצה, ומאז היא שאפה לשחזר את ההצלחה ולקיים טורניר נוסף, אך זה לא הבשיל לכדי ביצוע.

הבחירה לקיים את הטורניר בשער הנגב הייתה קלה, אך העלתה חשש שקבוצות יפחדו לרדת דרומה. לאחר מחשבות שונות, נבחר מרכז צעירים וספורט שער הנגב שהיה פרי חזונו ופרויקט שהיה יקר ללבו של ראש המועצה אופיר ליבשטיין ז"ל שנרצח בשבעה באוקטובר כשיצא להגן על קיבוצו. בטורניר השתתפו 18 קבוצות שכללו 200 שחקניות מ-25 קיבוצים, כולל קיבוצים מהנגב המערבי, ששיחקו בקבוצות של נערות ונשים בוגרות בשני סבבים ובשלושה מסלולים שונים - היכרות (אלו שמשחקות לראשונה), עממי ומקצועי. אחת מהקבוצות שהשתתפה הייתה קבוצתה של המועצה האזורית אשכול "להבות אשכול", ששלוש משחקניותיה נרצחו ב-7.10 אך החליטה לבוא לשחק בכל זאת ועלתה על המגרש למרות הדמעות הרבות. שחקניות הקבוצה שיחקו כשעל צדו הקדמי של חולצותיהן הדפסים לזכרן של תמר קדם, יסמין בירה וליאן שרעבי, ובצדו האחורי של החולצות הופיע הכיתוב 'מחכות לשובם' עם תמונות של גדי מוזס ושגיא דקל חן. קבוצת הנערות של בארי ששלוש משחקניות מהקבוצה - גלי, עלמה ואמילי - היו חטופות וחזרו למרבה השמחה מהשבי, הגיעו גם הן. 

בתום המסלול הראשון התכנסו כל 18 הקבוצות לטקס משותף. מדליות וגביעים לא חולקו, וגם לא הוכרזו הקבוצות המנצחות מתוך הבנה שעד לחזרתם של כל החטופות והחטופים - אין זוכות. היו הרבה סיבות שיכלו להוביל לכך שזה יהיה יום טעון ועצוב, אך בסופו של דבר היה זה יום אופטימי, שמח ומלא תקווה שאפשר אחרת. לדברי שיר גורן, מנהלת מחלקת מעורבות בחברה בתנועה הקיבוצית, שהובילה יחד עם הילה את ארגון הטורניר, "קיומו של הטורניר הוא אבן דרך בהכנסת ענף הכדורשת לקיבוצים כפעילות קהילתית משמעותית, במטרה שיהפוך למסורת קיבוצית מידי שנה, והקדשתו למען החזרת החטופים היוותה נקודת ציון אופטימית ומלאת תקווה. הכל התנהל בצורה ספורטיבית ומהנה ללא תחרות מאיימת בין הצדדים. התגייסות הקיבוצים יחד למען מטרה משותפת הייתה מעוררת השראה וזה ניכר גם בהשלמת ציוותים בין קיבוצי הנגב המערבי לקיבוצים אחרים, הכל התנהל בשיתוף פעולה וביראת כבוד זו לזו. התחושה באויר הייתה של שליחות משמעותית, יחד כתנועה, למען שחרור החטופים".

מזכ"ל התנועה ליאור שמחה שהגיע לצפות ולעודד הוסיף כי "תפקידה של התנועה הקיבוצית להחזיר את חבל הארץ המיוחד לשקוק חיים, מדרכות הקיבוצים עוד יתמלאו ובתי התינוקות עוד ישקקו בילדים. זה יקח זמן, יש עוד הרבה עבודה אבל זו אחריותנו וזה תפקידנו".