טור מיוחד - הגיגים על סולידריות, קיבוץ וערבות הדדית אחרי שבוע עמוס באלו ואלו

הגיגים על סולידריות, קיבוץ וערבות הדדית אחרי שבוע עמוס באלו ואלו.

אמצע השבוע, אני רגע לפני יציאה לכנס החינוך של התנועה הקיבוצית, לא מודעת כלל למתרחש אצל חברותיי וחבריי לתנועה הקיבוצית ולכל שאר מיני וסוגי היישובים בעוטף עזה, בנגב המערבי ועד מרכז הארץ.
עסוקה בלסיים את ההכנות לקראת היציאה ואת ארוחות הבוקר לגדולים. 
קבוצות הווטצאפ של אגף החינוך של התנועה מתחילות להתעורר, מסתבר שבזמן שאצלי שקט וילדיי מתארגנים לאיטם למסגרות החינוך, במקומות אחרים ילדים והוריהם רועדים מפחד ומדאגה, יושבים בממ"ד ומחכים לשקט.

כעבור כמה דקות יוצאת הודעה רשמית - הכנס שכל כך חיכיתי לו נדחה להודעה חדשה. אגף החינוך קיבל החלטה על אף ימים כלילות של הכנות והיערכויות לדחות את הכנס. החליטו שם שלא ייתכן לקיים כנס של התנועה הקיבוצית בזמן שקיבוצים רבים כל כך תחת ירי טילים ואזעקות, ואני חשה הערכה רבה כל כך למתכננות ולמתכננים ששמו בצד שיקולים רבים משאפשר להעלות על הדעת, וגילו ערבות הדדית וסולידריות ברמות הכי גבוהות שאפשר לבקש.

וחושבת לעצמי שכל כך הרבה דברים יפים יש בסגנון החיים הזה הקרוי קיבוץ ואין זה משנה אם הוא מתחדש או שיתופי, ומצרה על חבריי לקיבוץ שאפילו אינם מוכנים לשמוע כמה דברים טובים ויפים יש גם בקיבוצים המתחדשים וחושבים שאני ושכמותיי רוצים להרוס את הקיבוץ.. כשבדיוק ההיפך הוא הנכון.

כמעט סוף השבוע הגיע, אתמול היה יום הולדתו של אבי האהוב. כבר יותר מחמש שנים שהוא לא איתנו. אבי האידיאליסט, הקיבוצניק בכל רמ"ח איבריו, הערכי, שהאמין בכל נימי נפשו ברעיון הקיבוצי ואהב את הקיבוץ שלנו אהבה גדולה. וגם הוא, אפילו הוא, כבר הבין לקראת סוף חייו ששינוי חייב לקרות דוקא כדי לשמור על כל אותם דברים יפים שיש בקיבוץ ובחיי קהילה.

והיום, שישי בבוקר הוזמנתי לטקס חניכת "עין המסייעת" ליד מושב בית נקופה, מעין ששוקם ושופץ על ידי חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד נחשון 7020 לזכר אחי אייל ו-12 חבריו שסיכנו את חייהם ונהרגו בקרב עקוב מדם בג'נין במבצע חומת מגן.
למעלה מ-17 שנים עברו מאז אבל אותם חיילים לא שוכחים ואף חיילים צעירים שהצטרפו אחרי הקרב הנורא מרגישים חיבור כל כך עמוק לאותם חיילים שאפילו לא הכירו, הם השיגו את כל האישורים שצריך ועמדו בכל הבירוקרטיה הישראלית המתישה, התגייסו לימי עבודה, ניקו, שתלו, סיכלו אבנים, הכינו עליה נוחה ושלט זיכרון מרגש שהעלה דמעות בעיניי.
התרגשתי,מאוד.

אז החלטתי שאחרי שבוע כזה מתחשק לי לכתוב תודה -

לקיבוצים בעוטף עזה שממשיכים לדבוק בחיי קהילה ומשקיעים בחינוך איכותי ובחוסן קהילתי, גם כשהמציאות כל כך לא פשוטה ולא מובנת מאליה. 

לחיילי הפלוגה המסייעת של גדוד נחשון 7020 שלא שוכחים את חבריהם,ולא שוכחים אותנו - משפחות החללים גם אחרי 17 שנה.

לאגף החינוך של התנועה הקיבוצית ולעומדות בראשו בגאון-
דבי בראס- ראשת אגף החינוך ומנהלת שבילים ונועה צור ברוש מנהלת הגן הקיבוצי המדהימות- שמנהיגותן ודרכן מעוררות בי הערכה והשראה ואהבה רבה כל כך

מקוה שההתרגשות הזו שמלווה אותי היום תישאר בי עוד ימים רבים ותזכיר לי בכל פעם שאצטרך כמה בני ובנות אדם טובים יש מסביבי.

**את הדברים כתבה נורית בדף הפייסבוק שלה, ובאישורה הוא מופיע באתר התנועה ככתבו וכלשונו**