המסיתה התורנית

לאחרונה אני מוצא את עצמי נדרש להגיב לא פעם למאמרים בעיתון הארץ התוקפים את התנועה הקיבוצית. אחרי שורה של מאמרים מטעם הקשת המזרחית שפורסמו בעיתון זה וכללו חצאי אמיתות, שקרים וטרמינולוגיה מסיתה, כעת אני נדרש להגיב לשני מאמרים של עיתונאית "הארץ", מירב מורן, בת קיבוץ, שפורסמו בשבועיים האחרונים בעמודי הדעות של העיתון: "אלקין, שר שיכון מצויין. לקיבוצניקים" (12.9.22) ו-"בגידת הקיבוץ החדש", (18.9.22).

כשקראתי את המאמרים שאלתי את עצמי, מדוע בת קיבוץ מבקשת לתקוף את קיבוץ ילדותה ואת התנועה בה גדלה מעל דפי העיתון. לאחר מכן, התעצבתי למצוא במאמריה את אותה טרמינולוגיה פופוליסטית בה עושים שימוש אלה המבקשים את רעתנו. מוזר חשבתי לעצמי.

תהה הסיבה אשר תהה אני מבקש להעמיד את הדברים על דיוקם :

1. בניגוד לטענת הכותבת ואולי בניגוד לתקוותיה, הקיבוץ לא מת, לא הקיבוץ של הוריה זכרם לברכה, ולא 270 הקיבוצים בכל רחבי הארץ, שיתופיים ומתחדשים כאחד, הממשיכים לצמוח, לקלוט, לגדול, להתחדש ולהתאים את אורח חייהם תוך שמירה על עקרונות הערבות ההדדית והתרומה לחברה הישראלית.
2. חיים בקיבוץ אינם עסקת נדל"ן. בית בקיבוץ  אינו דירה להשקעה ולא עסקת הורשה, אלא בית למגורים, להקמת משפחה, לגידול ילדים, להמשכיות קיומו של הקיבוץ כקהילה. אנשים הבוחרים לחיות בקיבוץ עושים זאת מתוך רצון לחיים בקהילה, בה החברות והחברים ערבים זה לזו וזו לזה. כך היה תמיד וכך גם היום.
3. כבר שנים ארוכות לא נשמעה במחוזותינו הטענה שהקיבוץ חמס את חבריו הוותיקים. זו טענה שיכולה להישמע מקוממת לקורא ההדיוט, והיא מקוממת עוד יותר לקורא היודע את העובדות כי היא פשוט אינה נכונה. בעשרים השנים האחרונות שופר מצבם של ותיקי הקיבוצים ללא היכר. צרכיהם מובטחים להם עד יומם האחרון, לא בחסד כי אם בזכות. מעט תמוה בעייני כי הכותבת נדרשה לעניין זה, רק לאחר פטירת הוריה. מעניין מדוע.
4. סוגיית השיוך בקיבוצים הינה סוגיה מורכבת. די מסובך להסביר אותה למי שאינו בקיא בפרטים. על כן קל כל כך, ואף מקומם, שכותבת המאמר, שאינה בקיאה בפרטים מעוותת את האמת, ומפריחה אמירות לא מבוססות. על כן חשוב להעמיד דברים על דיוקם:

בפני קיבוצים הבוחרים לשייך את דירות המגורים לחברים, עומדות מספר חלופות כנגד תשלומים גבוהים לרשות מקרקעי ישראל ולרשויות המס. שיוך הדירות לחברים הוותיקים, כמו לחברים צעירים יותר, מתקיים רק בתוך שטח הקיבוץ המותר לבניה. מספר הבתים הניתנים לשיוך קבוע, מוגבל, ואינו ניתן לשינוי. בשום תרחיש, הקיבוצים אינם "משתלטים על אדמות" או על קרקע חקלאית כדי לבנות בתים כפי שהמציאה הכותבת ואינם "שומרים קרקעות לילדים שטרם נולדו להם" כפי שהתבטאה בראיון אצל אראל סגל ברדיו. זו וגם זו אמירות פופוליסטיות, מסיתות ושקריות.

והנה האמת: מי שעיכב את תהליך השיוך בקיבוצים אינם הקיבוצים בדרך כלל, אלא בעיקר הביורוקרטיה הישראלית, ובעיקר רשות מקרקעי ישראל. הקיבוצים שבחרו בתהליך השיוך רוצים מאוד להשלים אותו עבור חבריהם. מי שבלם זאת לאורך השנים האחרונות היו דווקא הסיבוכים הבירוקרטיים והעבודה האיטית בעיקר ברמ"י . בשל עיכובים אלה תמכו בהנהלת רמ"י, לאורך השנים הללו, בהארכת "הסדר הביניים", שאיפשר הסדר מוגבל של בניה בקיבוצים שבחרו בשיוך אך טרם הצליחו להשלים אותו. לעניין זה אציין, כי דווקא בימי הכהונה של המנכ"ל הנוכחי של רמ"י, ינקי קווינט, נראה כי עבודת רמ"י בקשר לשיוך הואצה, ואולי בכך יהא כדי לסייע לסיום מוצלח ומהיר יותר של מהלך זה.

נשאלת השאלה למה? כי "בזמן שעושים תוכניות, החיים קורים", זוגות צעירים מתחתנים, ילדים נולדים, משפחות צומחות וזקוקות לבית לגור בו – גם בקיבוץ. עבורנו זו ברכה, האם עבור הכותבת זו קללה? "הסדר הביניים" אותו תוקפת מירב מורן כהסדר "המעכב את מתן הזכויות לותיקי הקיבוץ", כשמו כן הוא, הסדר ביניים. הוא בשום אופן אינו גורם לפגיעה בזכויות החברים הותיקים כפי שטוענת הכותבת מתוך האינטרס האישי שלה. הסדר הביניים בסך הכל  מאפשר לזוגות צעירים בקיבוצים שהחליטו על שיוך הבתים, לבנות את ביתם, בשעה שהקיבוץ ורשות מקרקעי ישראל מקדמים במשותף את תיק השיוך המורכב. כן, גם זוגות צעירים בקיבוצים זכאים לבנות את ביתם ולהקים משפחה. גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיני הכותבת.

הטענה שהזוגות הצעירים בקיבוצים מונעים את מימוש זכויות החברים הוותיקים הנה שקרית ומטעה. ביום שבו תסיים רמ"י את הליך השיוך מול כל קיבוץ וקיבוץ משייך, לא יהיה צורך בהסדר הביניים והוא יסיים את תפקידו.

ומילה אחרונה על אתיקה, גילוי נאות ועיתונאות:

מירב מורן הנה בת קיבוץ, להוריה זכרם לברכה, כמו לחברים ותיקים רבים זכויות רבות. זכות זו אינה מקנה לכותבת רשות לשקר ולהסית כנגד עשרות אלפי חברי קיבוצים. מוטב היה כי הכותבת הייתה מיידעת את קוראיה באופן מלא, כי בימים אלה היא עומדת בראש קבוצה של בנות ובנים "יורשים" שאינם חברי הקיבוץ המבקשים להבטיח את זכויות ההורשה של הוריהם שנפטרו – אם וכאשר יחליט הקיבוץ על שיוך דירות המגורים. משום מה פרט זה נשמט מידיה בכתיבת המאמר. על כן נראה לכאורה ועולה החשש, כי בראש מעייניה של הכותבת, לא עומד המשך קיומו של הקיבוץ, לא יכולתם של זוגות צעירים להקים את ביתם בקיבוץ ואף לא זכויות החברים הוותיקים, אלא פשוט ירושתה שלה עצמה ואם ניתן, מהר ככל הניתן. אין בכך כמובן כל פסול, זכויותיהם של חברים ותיקים נשמרים להם גם לאחר לכתם בהתאם להחלטות של כל קיבוץ וקיבוץ. כמה חבל כי במצב זה מוכנה מירב מורן לסלף עובדות, להסית ולשקר תוך חשש כבד לחשיפה חלקית בלבד, במקרה הטוב, של האג'נדה האמיתית לה היא חותרת - לכאורה.

לפעמים מירב, גם האמת היא אופציה.

ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית