"הזמן אינו מרפא את הכאב, את החור שבלב. עם הזמן לומדים לחיות עם הכאב, לומדים לתפקד כאילו כלום. אבל בפנים תמיד תמיד הגרון נחנק והדמעות זורמות ברגע של הבהוב זיכרון"

אחיי, אפרים ודדי ישראלי ז"ל, היו שניהם בקורס קציני שריון ביום פרוץ מלחמת יום כיפור. אפרים היה מדריך בקורס ודדי היה חניך בקורס שעמד להסתיים ב-30 לאוקטובר 1973. היינו משפחה של חמישה ילדים מאושרים ואוהבים בקבוץ דברת אשר בעמק יזרעאל. אבא ואמא, יוסף ונחמה ישראלי ז"ל הכירו בפלמ"ח והיו ממיסדי הקיבוץ. אבא היה איש מרכזי בצד המשקי, גזבר כמה פעמים, פעיל מרכזי ב"משקי עמק יזרעאל" במוסדות המשק של התק"מ ועוד. אמא היתה אשת חינוך שנים רבות.

אבאמא תמיד נתנו לנו להבין את כוחה של המשפחה. מגיל צעיר למדנו לשבת כולנו יחד, לשחק, להתווכח, לשוחח ובעיקר לצחוק. ההומור היה הגרעין, השלד, הבסיס. צחוק שאינו מתעלם מחולשות אנוש, משגיאות, מבעיות ומכאב, אלא זה היודע להעלות את כל אלה ובכוח ההומור החריף, בכוח האמת – עוזר להתגבר עליהם....

דדי היה צעיר בשנתיים מאפרים והיו ביניהם חברות ואהבה ללא גבול. היו חברים בלב ובנפש. כל סודותיהם סיפרו אחד לשני, ולא יכלו לחיות אחד בלי השני. אפרים התנדב לשריון וסיים כחניך מצטיין את כל שלבי האימונים: טירונות, מטקי"ם וקורס קצינים. דדי התגייס שנה אחריו כשגם הוא מסיים את חלקם בהצטינות. עד שהגיע גם הוא לקורס קציני שריון. אפרים הבטיח לאבא ואמא שבטקס סיום הקורס הוא יהיה זה שיענוד לדדי את דרגות הקצונה! המלחמה שיבשה את התוכניות.

עם פרוץ המלחמה החליט מפקדם, שיש להפריד ביניהם ודדי נשלח למרכזם התעלה. לאחר יום לחימה נפצע דדי והגיע לאיכילוב שרוף כולו. אפרים נלחם עם "כח לפידות" עד שב-18 באוקטובר, בהיותם מעבר לתעלה, ספג הטנק שלו פגיעה ישירה. שלושה קצינים שהיו בטנק נהרגו. אחד נשאר פגוע נפש. 

הידיעה הגיעה אלינו ביום האחרון של המלחמה, לאחר ההודעה על הפסקת האש. היתה מסביב שמחה והקלה שנגמרה המלחמה. לפתע, נקראתי למזכירות ושם אמרו לי האנשים מקצין העיר שאפרים נהרג. היו בחדר גם המזכיר ועוד חבר. הייתי המומה אך הבנתי שהם פנו אלי מאחר ולא העיזו ללכת לאמא. ללא אומר הבנתי שאני, האחות הבכורה, אישה צעירה בת 27, עם בעל שגם הוא מגויס, אמא לשני ילדים פעוטים, אני זו שצריכה ללכת ולהחריב את בית הורי, אני זו שצריכה לספר לאמא על נפילת אפרים. נראה לי שאז קפא ליבי. אבן גדולה הונחה שם וסגרה הכל בתוך הלב פנימה. כי אחרת איך אוכל לספר זאת לאמא? איך אוכל לנחם את אבא? איך אוכל להחזיק את המשפחה שלא תקרוס לחלוטין? ואיך, בשם אלוהים, נוכל לספר לדדי על נפילתו של אפרים? איך נוכל לא לספר לו? איך הוא יצליח אחרי זה למצוא כוחות להבריא את גופו השרוף?

בימים הקודמים החל דדי להתגבר במאמצים עליונים על הכויות הקשות בכל גופו, על גרונו השרוף, על הכאבים הקשים והתחיל להחלים אט אט. כאשר אבא נכנס אליו, לאחר שכבר ידע על נפילת אפרים, דדי נופף לו בשמחה במכתב שכתב בידו השמאלית, הפחות שרופה. וכך כתב: "אפרים אילו ידעת כמה אני מתגעגע אליך ואוהב אותך ובוכה כשאני חושב עליך – היית עוזב את כל המלחמה הארורה הזאת ורץ אלי. אבא ודאי כתב לך הכל שאנחנו יודעים שגם הטנק שלך נפגע ויצאת בשלום. לא נורא שאני פצוע העיקר שאתה בריא...".

דדי לא הצליח להתגבר על המכה. הוא דעך, אמר לאמא שאין לו בשביל מה לחזור הביתה, מצבו התדרדר ושלושה שבועות לאחר מכן נפטר. והפעם, זה היה קשה עוד יותר. הבית היה ריק וקודר. אנשים חששו להגיע ל"שבעה". כמה שדיברנו, העלנו זכרונות ואף צחקנו בשבעה על אפרים, ותלינו תקוותינו ויהבנו בדדי – עכשיו לא הצלחנו להתרומם. היה קשה ועצוב. אפילו ההומור המשפחתי לא צלח ולא עלה בידינו להרים את הראש מחמת הצער הכבד.

ואז החלו להגיע החברים. חבריהם של הבנים: מהמשק, מהתיכון, משנת השרות, מהצבא, מהמלחמה. לפתע התמלא הבית בצעירים. וכמו שתמיד היה כשהיינו ילדים – החברים באו ואמא, אבא ואף אנו האחיות וכן בנות הזוג של הבנים, התנחמנו בהם, שמענו את ספוריהם על הבנים, ארועים שקרו בקורס, בצבא ובמלחמה והתחלנו להתאושש. ואני רוצה להגיד לכל החברים, לכל מי שבא לנחם, לבקר, לספר; לכל אלה שממשיכים גם היום, לבוא לאזכרות ולביקורים: אין לכם מושג כמה כוח אתם נותנים להורים ולמשפחה כולה. אני יודעת שבהתחלה זה לא היה קל, אני מכירה את החשש, את הרתיעה, את הכאב שלכם, את תחושת האשמה שאתם נותרתם בחיים והם לא, ודוקא בגלל כל אלה אני רוצה להביע את הערכתנו, את תודתנו הגדולה לכם. אין כמו חבר שלא שוכח, כדי לנחם את המשפחה.

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, אך אין זה נכון. הזמן מטשטש את הזיכרון; הזמן פוגע בזיכרון החי, השוטף. אני כבר לא זוכרת את הבעות הפנים, את גווני הקול, את תנועות הגוף, את האדם השלם. נשארו התמונות, קטעי זכרון קצרים. הדברים שנאמרו או סופרו אז – רק הם נותרים.

אך הזמן אינו מרפא את הכאב, את החור שבלב. עם הזמן לומדים לחיות עם הכאב, לומדים לתפקד כאילו כלום. אבל בפנים תמיד תמיד הגרון נחנק והדמעות זורמות ברגע של הבהוב זכרון, כאשר מילה מזכירה משהו מהם, כאשר רוצים לספר לדור הבא מי הם היו, איך התנהגו, מה חשבו. עם הזמן רגשות חדשים נוספים על הכאב: תחושת החסר, כאילו חלק מגופי נגדע ותמיד חסר לי משהו. ותחושת ההחמצה: מי הם יכלו להיות היום, איך היתה נראית משפחתנו לו היו שניהם איתנו. מה הפסידה החברה, העם, המדינה עם חסרונם של אלה שהלכו, כי הרי הטובים תמיד הולכים בראש. את זה הזמן לא מרפא, לא משכיח ולא מחליש. הקושי לשאת את זכרם ואת חסרונם מלווה אותי תמיד.

תשע שנים בדיוק לאחר פטירתו של דדי – נפטר גם אבא יוסל, משברון לב ומצער. אמא שלנו נחמה ישראלי, נפטרה לפני כשנתיים בגיל 98. אמונתה החזקה בארץ, בעם, במסורת היהודית ובגורל עם ישראל, הם שעזרו לה למצוא כוחות ולהמשיך בדרך החיים. המשפחה שגדלה והתרחבה העניקה לה נחמה, וזכתה להכיר את 13 נכדיה ו-32 ניניה וכמו שאמרה: מי שלקח ידע גם לתת.

כבר הרבה שנים אנו יודעים שאפשר היה למנוע את המלחמה הזו! אפשר היה ללכת בדרך אחרת ולמנוע נפילתם של רבים כל כך וטובים כל כך. כל אחד מהיושבים כאן איבד מישהו: בן, אח, אבא או חברים קרובים. כולנו כאחד חשים את צער האובדן, את התסכול והכאב. יש הנושאים את פציעתם הקשה או הקלה, הגופנית או הנפשית, במשך כל אותן שנים ארוכות. הרבה פעמים אנו חושבים: האם לא נפלו לשוא, האם מותם לא היה מיותר? האם פציעתם היתה לחינם?

נראה לי שהשאלות הללו אינן נכונות בעצם אמירתן. הן כל הלוחמים נלחמו מלחמת גבורה, הקרבה ונכונות עד מוות ורק בזכותם הסתיימה המלחמה בניצחון כזה גדול. שאלות מעין אלו אינן צריכות להיות מופנות לעבר. מה שהיה – יש לראותו באור הכאב, השכול והצער שבאו. כל דיון כזה רק פוגע ומוסיף כאב על כאב.

השאלות שיש לשאול צריכות להיות מופנות תמיד לעתיד ולהווה, לאור לקחי העבר. בימים הסוערים העוברים עלינו נייחל למציאת דרך משותפת להגדרה לאומית חדשה, הבנויה על ערכי מגילת העצמאות ועדין מכילה את כל חלקי העם!                                                                                                                                                        

יהי זכרם של הנופלים מואר בלפיד התקומה והבניה של המדינה.