"דווקא כשההסלמה מסתיימת וזרם ההצעות פוסק, דווקא אז אנחנו זקוקים להפגה, למנוחה, לחיבוק ולהתאווררות"

בזמן הקצר והמתקצר שיש לנו בין ההסלמה שחלפה לזו שבוודאי תגיע, רציתי ברשותכם לשתף בכמה נקודות שעלו במחשבותי, מתוך החוויה האישית שלי ומנקודת מבטי הפרטית. אין לי שמץ מושג אם מילותי מייצגות מי משכני וחברי ב"עוטף".

ראשית, בהסלמה האחרונה כשהטילים הגיעו קרוב יותר למרכז הארץ שמעתי קולות האומרים שהנה עכשיו מבינים את מה שעובר על תושבי "העוטף" . נניח לאם אכן מבינים יותר או פחות.
רגע למושג "העוטף" - אנחנו חיים בנגב המערבי. בשטחה של מדינת ישראל, בתוך גבולות הקו הירוק. מי שהמציא את המונח "עוטף עזה" אי שם בתחילת שנות האלפיים בוודאי לא בנה על כזו הצלחה. הכוונה, אם אינני טועה, הייתה לאחד בין העיר שדרות והמועצות האזוריות הסמוכות לרצועת עזה לגוף משותף שיביא לפוליטיקאים ולציבור את מצוקת המצב הביטחוני המחמיר ואת הצרכים העולים בשל כך. ספק אם היה מי שהעריך אז עד כמה יחמיר.
בצד ההצלחה החשובה והמשמעותית של ההליכה יחד, נדמה לי שהשם "עוטף עזה" לא מוצלח. הוא מרחיק מתושבי המרכז את התחושה שמדובר באזרחי המדינה בתוך גבולה הריבוני. נדמה לי שגם עבור רבים מהתושבים עצמם השם "עוטף עזה" מרגיש כמו "שכחו אותי בבית" לעטוף את רצועת עזה וצרותיה הרחק משאר חלקי המדינה.

מעבר לכך, לוקח זמן עד שהשמועה שהחלה הסלמה מרחיקה מ"עוטף עזה" למדינת ישראל. אני יודעת כשזה קורה, לפי מבול הטלפונים וההודעות המציף את הטלפון שלי. קרובים וחברים יקרים ואהובים מציעים לנו לצאת "להתאוורר". עשיתי חשבון שאם נענה לכל ההזמנות ונישן רק לילה אחד בכל מקום אליו הוזמנו, נוכל להעביר שנה שלמה מבלי לחזור הביתה. זה מחמם את הלב ומזכיר איזו משפחה גדולה וחמה וכמה חברים טובים יש לנו. 
יחד עם זאת אני מוצאת את עצמי חוזרת ומתנצלת שאינני יכולה להיענות להזמנות. מהמון סיבות - א. אני חברה בצוות החירום היישובי בנירים ובתוקף כך יש לי תפקיד למלא בדיוק בזמן הזה. 
ב. כיף לבקר חברים וקרובים ויחד עם זאת, אני ממש אוהבת להיות בבית "עם התה והלימון והספרים הישנים". שמתי לב שבעת חירום שכשאני מחוץ לנירים הדאגה למה קורה בבית, קשה לי יותר מאשר לחוות את מה שקורה מבפנים. 
ג. כשהבית מופגז לא בא לי להתארח. אין לי חשק לצאת לסרט, לבילוי או קניות. כשאני מסתובבת ברחובות העיר אני מרגישה פליטה. כאילו אני אורחת מכוכב אחר הדוברת שפה שונה ולא מובנת. בנירים מי שחולף לידי מבין בדיוק את המבט המסוים והחיוך עם קמטי הדאגה האופייניים לאותם רגעים. 

עוד אחד מסימני ההסלמה היא רשימה ארוכה של הצעות הפגה לילדי האיזור ותושביו. מלא הצעות לאטרקציות שונות וגם הצעות של אמנים שונים לבוא ולהפיג את המתח ב"מקלטים".  
שוב, זה מחמם את הלב ומשמח שדואגים לנו ומחפשים דרך להקל. לעיתים הצעות אלו מאפשרות למשפחות רגעי נחת ופעילות נעימה ברחבי הארץ. יחד עם זאת הרבה פעמים אין לנו דרך להנות מהצעות נדיבות המגיעות אלינו. חלק גדול מילדי הקיבוץ יוצאים עם הוריהם לאזורים בטוחים יותר ואלו שנשארים לא רוצים להסתכן בתנועה מיותרת בכבישים. לגבי אלו המציעים לבוא אלינו - אנחנו פחות יכולים לארח בעת הזו ולא רוצים לסכן את חיי הבאים בשערנו.

דווקא כשההסלמה מסתיימת וזרם ההצעות פוסק, דווקא אז אנחנו זקוקים להפגה, למנוחה, לחיבוק ולהתאווררות.
אני מרגישה שהרבה פעמים פעילות שבאה עד אלינו, לאזור ולקיבוץ, שלא דורשת שוב לארוז ולנסוע, מתאימה ומועילה אפילו יותר.

אישית אני יוצאת מההסלמה האחרונה שחוקה ועייפה יותר מהרגיל. זו הסלמה מספר 9 או 10 (קשה כבר לספור) בשנה האחרונה. אופי ההסלמות השנה שונה מבעבר. הן מאופיינות בהתלקחות מהירה, במספרים הולכים ועולים של טילים הנוחתים באזור בפרקי זמן קצרים. לימודים מבוטלים. אין שגרה. מלא דברים מתבטלים. לא יוצאים לשדות. הרבה מקומות עבודה נסגרים. דפים שלמים ביומן נמחקים. כשאני הולכת בשבילי הקיבוץ אני מחשבת איך אוכל בכל רגע נתון, בתוך שניות המוקצות למשימה, להגיע למיגונית או למבנה קרוב.

ואז, משום מקום, פתאום מודיעים על חזרה מלאה לשגרה. בלי הגבלות ובלי זמן ביניים. חוזרים לעבוד וללמוד, לשדות ולשבילים. הציפורים שבות לצייץ ונדמה כאילו לא עפו פה אינספור טילים עד הרגע. כאילו לא נהרגו 4 אזרחים שנתלשו ברגע ממסע חייהם על כלום. 
כאילו אנחנו כפר קטן ושליו בשוויץ.

"הלב הוא לא אקורדיון" הטיב לנסח ניר מאיר כשתארנו בפניו את התופעה הזו. הגוף יודע להכנס בשניות למצב חירום. הדופק, האדרנלין, השרירים המוכנים לפעולה וכו'.לצאת ממצב זה, להרפות ולהחזיר את כל המערכות לפעילות נינוחה ובוטחת, לוקח הרבה, ממש הרבה יותר זמן. לצערי אני לא מרגישה שאני משתפרת בזה מפעם לפעם.  

אולי זה מיושן וכבר לא מקובל לומר, אבל אני אעיז ואשתף שעבורי, חלק מהחוסן ומהכוח להתמודד עם התקופות הקשות הייתה התחושה שכאן על הגבול הזה מתגשמת הציונות האמיתית והיפה. עם השילוב המורכב שלימדו אותי הורי בין תקווה, שאיפה ואמונה ש"אצלינו בגבול יהיה עוד שלום" יחד עם השליחות לאחוז בפיסת הקרקע הזו "לעבדה ולשמרה" "עד התלם האחרון".

פתאום לאחרונה הבנתי שהתמימות שלי כבר עוברת כל גבול. נחתה עלי ההבנה שבעצם המאמצים הגדולים שאנחנו עושים בבנייה, קליטה, קידום ושמירה על הקהילה, בתקופות שגרה ובמיוחד בתקופות חירום-
מאפשרים למצב להמשיך ולהתקיים.

טונות הבטון שנשפכו כאן נותנים לנו מקום להסתתר יחסית בבטחה בעת ירי טילים, ההתארגנות המופתית, אורך הרוח ואפילו, תרשו לי, אומץ הלב, הסבלנות והנחישות של התושבים מאפשרים לממשלה "להכיל" את העובדה שאזרחים במדינה ריבונית נמצאים שוב ושוב ושוב תחת אש וסכנת חיים מיידית ומתמשכת.

גרוע מכך, יכולת העמידה שלנו מאפשרת לממשלה "לנהל את הסכסוך" תוך שמירה על גובה אש מסויים לאורך זמן. כמי שמאמינה שסכסוכים צריך לפתור, לא לנהל, אני מרגישה ככלי במשחק שמטרותיו מנוגדות לתפיסת עולמי. אין לי שום יומרות להיות מומחית ביחסים בין לאומיים ובכל זאת אני מבינה שכל זמן שמצליחים לנתק, לפלג ולהרחיק בין יהודה ושומרון למתרחש ברצועת עזה, בין החמאס לרשות הפלסטינית, כך מתרחקת האפשרות לנהל ולקדם ההסדר המדיני בר קיימא.

"אין עם מי לדבר" מסבירים לי. אז אני תוהה אם זה הגיוני לדבר תחת אש (בתיווך כזה או אחר) עם החמאס ולהגיע להבנות על נושאים רבים כמו: כמה מפגינים יהיו בשישי בגדר, האם עפיפונים ובלונים כלולים בהפסקת האש, כמה כסף יעבור, עד לאן מותר לדוג וכמה שעות חשמל יאירו את חשכת יומם ולילם של שכיננו שמעבר לגבול ועוד... כל זאת במקום לנצל את השיח הפורה הזה למטרות טובות יותר וארוכות טווח.

האם אותו מספר טילים, באותה תדירות ועוצמה היה נוחת במרכז הארץ, עם אותו מספר הרוגים ופצועים, היתה ההכלה הזו מתקיימת? ואת מי ולשם מה כל זה משרת?
 

כאילו רק כדי שלא יהיה פשוט מידי, נצמדה הפסקת האש ליום הזכרון והעצמאות שממילא מזמינים חשבון נפש והערכת מצב, לאן הגענו ב 71 שנות מדינה, באיזה מחיר ובעיקר- לאן פנינו מועדות?

חנה אשל רובינשטיין
נירים.