בונים אופק חדש - מצטרפים למחאות

במוצאי השבת שעברה יצאתי להפגין בצומת הקרובה לביתי. הרגשתי שאני חייבת, אבל ממש חייבת, להצטרף למחאה - כל מחאה שהיא. כמוני יש מאות אלפים במדינה ואלפים רבים בתנועה הקיבוצית, רבים שמרגישים כמוני, שהגיעו מים עד נפש. שככה אי אפשר להמשיך. שישיבה בבית היא הסכמה שבשתיקה לשחיתות, לפלגנות, להפקרת האזרחים על ידי השלטון. בכל הארץ, ב-180 צמתים וכמובן בכיכר רבין בתל אביב ובבלפור בירושלים, השתתפו בשבת ובמהלך השבוע עשרות אלפי אנשים בהפגנות. התחושה של כולם זהה – הגיע הזמן לשינוי מהותי, משמעותי, עמוק בחברה הישראלית ובדרך שבה השלטון מתייחס אלינו, האזרחים.

בעיני, הקו המאחד, האופק שאליו עלינו לשאוף, העתיד הרצוי המשותף לכולנו - הוא הבסיס עליו נוסדה מדינת ישראל - פשוט מאד: מדינת רווחה הדואגת לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין.  

המשותף לכל המאבקים: תנועות הנוער, העובדים הסוציאליים, המתמחים, העצמאים, האחיות, הנכים, הדגלים השחורים ועוד ועוד - הוא שכולם מבינים שהכסף לא הולך למקום הנכון. המדיניות הניאו ליברלית שהונהגה כאן ושהקצינה מאד בשנים האחרונות, מעבירה את ההון של המדינה לבעלות פרטית מתוך תפיסה ש"הכסף יחלחל למטה". המדיניות הזו מעודדת שחיתות והופכת אותה ל"נורמלית", כיון שהיא בעצם נותנת נופך אידאולוגי לתהליך - אם המדיניות הכלכלית היא להעביר משאבים לבעלי ההון, לכאורה כדי להיטיב עם העם, אזי דרישות בעלי ההון הן מוצדקות ומכאן הדרך פתוחה לליבם ולכיסם של הפוליטיקאים- ולשחיתות השלטונית. ומכיוון שכך, מי ששופט ומבקר את התהליכים האלה הוא אויב העם ויש לחסלו.

את המחיר של מדיניות זו, כולנו משלמים.  

לא כך קמה מדינת ישראל. לא אלה היו הערכים שעל בסיסם נוסדה המדינה, שלאורם גדלנו ואשר לאורם אנו מחנכים את ילדנו. גל המחאה הנוכחי מבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר - לחזור לערכים שלנו ולדרך הנכונה. מייסדי המדינה, וגם מייסדי הקיבוצים, ניסו להקים כאן חברה צודקת יותר ולכן הקימו מנגנונים נרחבים של ערבות הדדית, של רווחה, של חינוך ובריאות איכותיים המסופקים לכולם, בחינם. ברבות השנים מנגנונים אלה הופרטו, או עברו שינוי משמעותי והפכו שירותים לעשירים ולמקורבים בלבד. בפועל, מערכי הבריאות  והשירותים החברתיים קרסו. המדינה הסירה אחריות, ואזרחיה נשארו ללא תמיכה וסיוע – בשיגרה ועל אחת כמה וכמה בעת חירום, כפי שאנו רואים בימים אלה.  

משבר הקורונה חשף את כל הכשלים שהמדיניות הניאו ליברלית מצטיינת בהם, בבת אחת, ובכל המדינות שדגלו במדיניות זו. מי שנשארו עומדות על הרגליים הן- הפלא ופלא - המדינות הסוציאל דמוקרטיות (שבמקרה או שלא במקרה, גם מונהגות על ידי נשים, אך זה לדיון אחר). אין מדובר במדינות קומוניסטיות אלא במדינות שמקצות את המשאבים שלהן לטובת האזרחים ולא לטובת בעלי ההון. 

בעיני, זו המהות של כל המאבקים. ואנחנו, חברי הקיבוצים, שממשיכים לחיות בחברות סוציאל דמוקרטיות אשר שומרות על הערבות ההדדית, על החינוך והבריאות, ששומרים על הדמוקרטיה גם כשקשה - גם אנחנו גילינו במשבר הזה, כמה טוב לחיות בחברה כזו. הערבות ההדדית , אמצעי הייצור המשותפים והקהילתיות הצילו אותנו במקרים רבים מנזקי הקורונה. אבל המאבקים האלה שמתרחשים במדינה הם המאבקים שלנו - מאבקים על תפיסת עולמנו, על ערכינו ועל העתיד שאנו רוצים לייצר לילדינו ונכדינו.

המחאות רק יתגברו. המשבר הכלכלי והחברתי יעמיק ואנחנו צריכים להיות שם, להצטרף למאבקים האלה-  להיות עם העובדים הסוציאליים, הנכים, האחים והאחיות, המתמחים, חניכי תנועות הנוער והלוחמים נגד השחיתות. עלינו להצטרף , להפגין, למחות ולקרוא לשינוי. כל אחת ואחד לפי יכולתו. בצומת הקרובה ובגשר ביציאה מהקיבוץ, בהפגנות במרכזי הערים, בתל אביב ובירושלים. זה מאבק על עתיד המדינה שלנו. ואם אנחנו לא נילחם עליה, אף אחד לא יילחם עליה במקומנו. כמו תמיד, מקומנו בחזית.

ניפגש בהפגנות במוצאי שבת.

**הפנייה למוקדי ההפגנות והרשמה להתנדבות - ניתן למצוא כאן.