שמן זית הוא לא כיסא פלסטיק

נשיא ארה"ב התייחס השבוע ב'נאום לאומה', בפני הקונגרס האמריקאי, למכסי המגן שהטיל בארה"ב. "מכסים הם לא רק הגנה על מקומות עבודה", אמר טראמפ, "אלא הגנה על נשמתה של ארצנו". בכך מתכוון טראמפ להגנה על כלכלת הייצור האמריקאית.

יום לפני הנאום, כתב נשיא ארה"ב ברשתות: "תתכוננו לייצר הרבה יותר", כשהוא פונה לחקלאי ארה"ב, "החל מה-2 באפריל יוטל מיסוי על סחורה חקלאית המיובאת לארה"ב, תהנו".

ארה"ב הטילה מכסים של 25% על ייבוא סחורות ממקסיקו וקנדה, הכפילה מכסים על ייבוא סחורות סיניות ל-20% ומתכננת להטיל מיסוי על ייבוא חקלאי.

במהלכים אלו טראמפ משדר שהוא נעמד לצד התעשייה והחקלאות האמריקאים, ולנו בישראל נותר רק להסתכל על המעצמה הגדולה בעולם בעיניים כלות, אלא שהמהלכים הללו לא מספיקים.

***

גידולים חקלאיים, בשונה מענפי תעשייה, נשענים על תכנון ארוך טווח. אם רוצים לייצר שמן זית, צריך לייצר לטובת הגידולים מערכת חקלאית תומכת מתאימה, בהשקעות משמעותיות, והתוצאות יגיעו רק לאחר כמה שנים, ויחזירו את ההשקעה. שמן זית הוא לא כיסא פלסטיק, אי אפשר להחליט לייצר יותר או פחות ממנו בלחיצת כפתור, על פי המכס המשתנה.

אם המהלך של נשיא ארה"ב להעלאת מכסים מגובה בתכנון ארוך טווח של השקעות בחקלאות האמריקאית, ותכנון התחרות והאספקה במשק האמריקאי, זה מהלך מצוין. אבל אם זו קפריזה שלא מגובה בתכנון – היום יעלו מכסים ומחר יירדו, לחקלאות האמריקאית לא ייצא מכך דבר.  

ההתאהבות של הצד הימני הסהרורי, דוגמת קהלת, בהורדת מכסים וחשיפת החקלאות והתעשייה לתנודות השוק העולמי לא הוכיחה את עצמה. כך למשל חוסל ענף הדגים בישראל. המהלך תמיד חוזר על עצמו – ירידה חדה של מחירים ממוצרים מיובאים, ולאחר התמוטטות הענף הלאומי, העלאת המחירים בחזרה.

כך קרה גם עם שמן הזית, שיובא על ידי רמי לוי מספרד לפני כמה שנים, נמכר ב-12.9 שקלים לבקבוק ושבר את השוק. אלא שלאחר שנות בצורת בספרד, עלה המחיר לבקבוק בחזרה ל-45 שקלים. אם החשיפה לשמן זית מיובא היתה נמשכת עד כדי הרס הענף הישראלי, היינו נשארים היום בלי יכולת לייצר שמן זית ועם מחיר של 100 שקלים לבקבוק. זה טוב למדינה?

***

המלחמה של השנה וחצי האחרונות והאקלים הפוליטי האנטישמי בעולם הם נורת אזהרה לישראל – אסור להיתפס לתיאוריות קפריזיות, לא מימין ולא משמאל. הורדה והעלאה של מכסים, שלא מגיעה עם תכנון ארוך טווח, מסוכנת ובלתי מועילה.

דוגמה נוספת היא החיטה. כיום, חקלאי ישראל אחראים לייצור של 8% מהחיטה במדינה. 92% מהחיטה מיובאת. חיטה היא לא רק לחם. גרעיני החיטה הם תנאי יסוד לכל מוצרי הבסיס: ביצים, חלב, בשר ועוף. דמיינו שמחר סוגרות מדינות העולם את ייצוא החיטה לישראל בשביל להפעיל עלינו לחץ פוליטי, מצור שכזה עלול לסכן מאוד את המדינה.

בדיוק בשל כך, הציע לפני כמה שנים ארגון עובדי הפלחה לעלות את ייצור החיטה בארץ מ-8% ל-30%. המהלך תוכנן לצאת לפועל בנגב, ודרש בנייה של מערכת השקייה מתאימה – תשתית איגום והולכה בהשקעה של כמיליארד שקלים.

השקעה שכזו יכולה להיעשות רק על ידי המדינה ולא על ידי חקלאי בודד, גם לא על ידי ארגון חקלאי ישראלי, גדול ככל שיהיה. מדינת ישראל החליטה לא ללכת בדרך הזו, והחמיצה הזדמנות להבטיח את ביטחון המזון של אזרחי ישראל.

***

הלוואי שניתן היה לדרוש מממשלת ישראל פשוט להעתיק את צעדיו של טראמפ בארה"ב, ולהטיל מכסים שיגנו על החקלאות הישראלית. אבל המצב מורכב מעט יותר. הדרישה של אזרחי ישראל ממשלתם, צריכה להיות: הקמת משרד ממשלתי לתכנון לאומי.

משרד ממשלתי לתכנון לאומי (או אגף תחת משרד החקלאות וביטחון המזון) צריך לייצר תכנון לטווח ארוך של החקלאות הישראלית שכוללת התייחסות לרכיבי המים, הקרקע והעבודה. היעד צריך להיות הבטחת מוצרים במחיר סביר לצרכן הישראלי והבטחת ביטחון המזון של אזרחי ישראל.

אם מעניין את הפוליטיקאים לתכנן לשנים קדימה את המשק הישראלי כך שיהיה מתקדם ועוצמתי, עליהם לייצר תכנית עבודה רצינית. ספק אם זה מעניין מישהו מהם.

הכותב, יעקב בכר, הוא יו״ר התאגידים הכלכליים של התנועה הקיבוצית (חקלאות ואנרגיה)