יהודה / מעוז חביב, צרעה

יהודה הגיע לבית ספרנו כמורה צעיר בראשית דרכו. היכן הוסמך להוראה? ככל שישמע הדבר מוזר, איש לא שאל - ייתכן שאיש לא ידע, 

אם כי יקשה להאמין שלפחות מנהלת בית הספר לא התעניינה בכך. אבל ללא ספק, מורה הוא היה, ואהובה עליו מכל הייתה הוראת התנ"ך, דווקא.

דווקא תנ"ך? בבית ספר קיבוצי, חילוני, חלוצי שחניכיו, תלמידיו חונכו כמיטב המסורת הקיבוצית על אהבת הארץ, והאדמה, והעבודה, כל אותם ערכים שרצינו שישמשו נר לרגלנו ולרגלי ילדינו? אבל יהודה, העוף המוזר, העדיף דווקא מכל את סיפורי המקרא, למן הבריאה, דרך סיפורו של אברהם, אבי האומה, ויעקב ועשיו, ויוסף ואחיו, וארבעים שנה במדבר, וכיבוש הארץ והשופטים, והמלכים, והנביאים... "איך אינכם רואים את היופי הנשגב והעומק שאין לו שיעור בכל אלה?" - היה חוזר ושואל בלשונו המליצית והוא ממש ממש לא הבין. אך כשם שהוא לא הבין אותנו, את רובנו, כך רוב רובו של צוות המורים והמטפלות, שהיו חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, לא הבינו אותו.

לקבל אותו הן היינו צריכים, אף מחויבים, אפשר לומר. הרי נישא לבת משק, ולא לסתם בת משק אלא לאחת מן הראשונות שבראשונות, שנולדו עוד לתוך מחנה האוהלים והצריפים, ראשיתו של הקיבוץ. ויתירה מזו, דווקא יהודה זה מצא עצמו נקלט למשפחה שהייתה בלא כל ספק מאושיות הקיבוץ מראשיתו ושלא ניתן היה כלל ועיקר לתאר את הקיבוץ בלעדיה. וכי מה נאמר? האם היינו אנחנו אלה שחיברנו בין זוג הנאהבים? והרי מוסד שידוכין קיבוצי היודע להתאים בין מין למינו, אין לנו, (וכיצד ניתן בכלל להעלות את הרעיון הקלוקל הזה בהתייחס ליצירה הקיבוצית שלנו!) ואז, מסתבר, קורים גם תקרים שכאלה, גם אם אינם נראים כלל ועיקר כמוצלחים במיוחד לצופים הקיבוציים שמבחוץ. וכך סבב לו יהודה הצעיר בינינו כאורח מכוכב אחר, ועשה ככל יכולתו כדי לנסוך בקרב תלמידינו מעט אהבה לספר הספרים, שדווקא אנחנו, העברים-היהודים, זכינו להעניק אותו לכל העולם כולו.

- העב"ם הזה עוד ישגע אותנו עם דחליל ספר הספרים שלו - אמרה ציפי, המורה הוותיקה לספרות, בוגרת סמינר אורנים המכובד.

- ישגע אותנו? מילא אנחנו שמסוגלים כבר לשפוט ולהעריך נכונה, אבל מה נגיד על הילדים, הנפשות הרכות? אותם הוא באמת מסוגל לקלקל! -  החרתה החזיקה אחריה איילה הצפצפנית, מטפלת כיתה ד'.

- טוב. אל תגזימו. זה בסך הכול קצת תנ"ך. בכל זאת הרי גם אנחנו למדנו משהו מזה, לא? ולמה שחשוב באמת, ספרות והיסטוריה וטבע וחשבון ואנגלית, לזה אנחנו דואגים?... לא. אז למה לדאוג כל כך? - אמרה ריקה, המורה לטבע שאפילו פרסמה ספור או שניים בירחון הטבע לילדים, סלעית.

- דואגות, לא דואגים! - תקנה יוכי, המתמטיקאית שבצוות. - הרי חוץ מבן הנביאים הזה אין בכל בית הספר שלנו אפילו זכר אחד לרפואה, שכחתן?

- אז מכל הגברים כולם דווקא הוא היה צריך להגיע אלינו ולנפח לנו את השכל עם השפה המליצית שלו? - לא נשארה דניאלה, מטפלת כיתת הבר מצווה חייבת.

קשה לומר שבמציאות הקיבוצית ובמיוחד בקן החמים של בית הספר הקיבוצי הקטן שלנו, יכול היה חבר הצוות, ואפילו הוא הגיע אלינו על איזה מרבד קסמים מעולם אחר שהנחיתו במקרה אצלנו, שלא לחוש את חיצי ה"אהבה", שחזרו ונשלחו לעברו.

ואכן, כשם שקורה, אולי כשם שהיה צפוי שיקרה, אולי כפי שציפו שיקרה חברים (כלומר במקרה דנן - חברות) של הצוות החינוכי שלנו, אלה היודעות ומבינות לעומקי העומקים חינוך קיבוצי מהו, ובכן, כפי שככל הנראה היה צפוי הודיעו יום אחד, לא רק יהודה עצמו (רק הוא עצמו?) אלא הוא ובת זוגו, שהייתה כל כך אהובה ומוערכת ומקובלת, ומסמלת את כל מה שרצינו שקיבוצנו יהיה, היא ובן זוגה, שניהם יחדיו הודיעו על עזיבתם. הודיעו ומימשו ויצאו לדרך חייהם החדשה הרחק מתחומי הקיבוץ.

- נו, רחוק מדי הם לא יגיעו! וכי למה כבר אפשר לצפות מהדחליל הזה? - קבעה ציפי, המורה לספרות נחרצות.

- טוב. בית ספר בעיר זה משהו אחר - קבעה איילה, מטפלת כיתה ד'. - הרי הם שם בסך הכול מלמדים, לא מחנכים לערכים כמונו ובטח שם הוא יוכל דווקא להשתלב עם התנ"ך שלו. אתם לא חושבים?

- אולי, אבל אנחנו הרי מכירים אותו מכאן - חיזקה ריקה טבע את הערכתה של ציפי - בטוח שרחוק הוא לא יגיע. בטח לא בהוראה. אבל מה זה כבר משנה לנו? העיקר שכאן הוא כבר לא יקלקל לנו, 'תם לא חושבים?

- חושבות! - תיקנה יוכי, מתמטיקה. - עכשיו אנחנו ממש ממש רק בנות. אולי בכל זאת יימצא איזה בחור נורמאלי לרפואה שיחליט להצטרף אלינו?

עברו שנים.

צוות בית הספר הקטן שבקיבוץ - התבגר. גם הקיבוץ התבגר. גם הגישה החינוכית, קיבוצית חלוצית שלו - "התבגרה". לא כל הערכים המקודשים של פעם, המשיכו לשכון באותה הדרת קודש בכותל המזרח של בית הספר. (והקיבוץ). ואז, אז היו אפילו כאלה שבינם לבין עצמם חזרו והרהרו בדברים, ובכלל לא היו עוד כל כך משוכנעים (משוכנעות?) במה שהיו משוכנעים עד כדי כך בימים ההם. והיו שאפילו הודו בינם לבין עצמם שאולי בכל זאת טעו משהו בשיפוטם אז.

ויהודה?

מרגע שיצאו את הקיבוץ עלה יהודה ופרח. לימד (תנ"ך דווקא!) בבתי ספר קיבוציים אזוריים גדולים, הרחק מקיבוצנו שלנו, והללו, משום מה, דווקא כן העריכו את גישתו ויכולותיו. הוא סיים בהצטיינות את לימודי ה-BA ולאחר מכן ה-MA שלו, נעשה למרצה מבוקש לתנ"ך והיסטוריה יהודית במכללות ובמוסדות שונים ואף השלים את לימודי הדוקטורט שלו ונעשה למפורסם ומבוקש בתחומו בכל רחבי הארץ.

מפעם לפעם הוא מגיע עם משפחתו ורעייתו הכול כך מוערכת לביקור בקיבוצנו. מיותר לומר שהם מתקבלים אצלנו בחום ובאהבה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/