חזון בהגשמתו / בני מיטיב, נירים

מתוך ספרו - סיפורו של גבול.

ירח נגבי של עשרה בתשרי שט לו בשמים. החול הבוהק אל מול הירח הקטום האיר את השטח כולו כבאור יום. המשאיות העמוסות נפרקו ממטענן ונחלצו בדחיפה מן החול הטובעני.

משפונו המשאיות מן השטח, הסתערו האנשים על העבודה. הכל היה מתוכנן מראש, כל אדם ידע את תפקידו. כשעלה השחר עמד היישוב על מכונו. בבוקר, כשרק נסתיימה הקפת היישוב בגדר תיל החל יאיר המוח'תאר טורח בהקמת סככת אירוח ליד שער הכניסה. בטרם הספיק לנעוץ עמוד ראשון וכבר התייצבו לידו שני שומרי השדות הבדויים של אדמות דנגור - ג'ומען אלחומראן הזקן ואומבארק סלימאן אלעביד הכושי. השניים שמורגלים היו בהקמת סככות, סייעו בידי יאיר, ועד שהגיעו ראשוני האורחים הבדויים, הוקמה סככת האירוח.

ואורחים אכן הגיעו. שמועה עשתה לה כנפיים בכל האזור, כי היהודים מתיישבים בדנגור. שמועה מרגשת היא כמו שידור אלחוט, אומרת המימרה הבדויית. ואכן "תופי" המדבר פעלו מהר ורבים החלו נוהרים לדנגור להתבונן במעשי היהודים.

עטאללה אבו ג'רע'ול, השכן, היה גם הוא בבאים. וכי קלה היא בעיניכם - אצלו ממש, כמטחווי אבן מפתח ביתו, מקימים היהודים קובניה. בעיני רוחו ראה עטאללה פרדסים עמוסי פרי ושדות קמה גבוהה. בטוח היה שגם לבעיית המים ימצאו היהודים פתרון, שאם לא כן, איך יחיו החוואג'את הפרננג'יים, בלא להתרחץ כמנהגם.

באותו ערב, לאחר שחזר מביקורו אצל היהודים נשא עטאללה נאום נלהב בפני אורחיו במדאפה וציין, שאכן בעיניו ראה, כי כל מה שבסיפורו בעבר על החוואג'את באבו זבורה אמת לאמתה היה. לדבריו, חוואג'ה נורי, הוא יאיר, מוח'תאר היהודים בדנגור, כמוהו כע'זאל - אבן ערב לכל דבר, והוא בקי ורגיל במנהגי ערב ובהלכות אירוח. הכל שתו בצמא את דבריו ונענעו בראשם לאות הסכמה. רק ג'ומעה וסלימאן לא רוו נחת. חוששים היו מאוד שקרבתם היחידה של היהודים תחבל בפרנסתם ותשבש נתיבי ההברחה.

תכנון המבצע הרחב וביצועו, כשנשמרים ההפתעה והסודיות, הוכיח עצמו במלואו, והבריטים עמדו על הנעשה באיחור. אמנם פה ושם דיווחו סיורי צבא ומשטרה על פעילות יהודית באזור הנגב, אולם רק מאוחר יותר הצטרפו כל קטעי הידיעות לתמונה אחת כוללת. ועד שהבינו הבריטים ועמדו על כל היקף המבצע הסתיימה הקמתם של שני צריפי מגורים, צריף חדר האוכל ושתי סככות לבהמות ושירותים. השטח כולו הוקף בגדר תיל דו-שיפועית, ובפינות נחפרו עמדות שקים לקדם פני כל רעה אפשרית. במרכז הנקודה התנוסס מגדל עץ נושא מכל מים אדום, נישא וגבוה וכאילו מודיע לכל הסביבה: היהודים כאן.

הבריטים חרקו שיניים, אולם לא נקטו בצעד לא אהוד כהורדת יישוב יהודי בכוח הזרוע. בדיעבד, נאלצו להשלים עם העובדה והסתפקו בהודעה שאין הם מתנגדים להקמת יישובים יהודיים במדבר הנגב, בתנאי שיהא זה רק על אדמה יהודית מוכרת.

עוד יומיים-שלושה רחשה נירים פעילות. במשך אותם ימים סיימו עובדי סולל-בונה את כל עבודתם. צלמים, עיתונאים ואנשי-ציבור באו והלכו, סיורי צבא ומשטרה בריטיים הגיעו וצפו מרחוק בנעשה... ואז לאחר שלושה ימים, נשתרר שקט. מכל ההמולה, לא נותרו במקום אלא שלושים חברי נירים. פלוגה ראשונה שנועדה להכשיר את המקום להתיישבות לקיבוץ כולו שישב במקום קיבוץ ג' מראשון לציון.

בימים הראשונים נאלצו להביא מים במשאית נושאת מכל מים מבארות בדיר אל-בלח וחאן-יוניס. מים אלה הספיקו לשתייה ורחצה בלבד, ורק מעט מזער ניתן היה לנצל לחקלאות.

פתרון חלקי לבעיות התעסוקה נתנה חברת סולל-בונה, שהפרישה מספר מקומות עבודה לאנשי היישובים במחנות הצבא הבריטי שבאחזקתה. מדי בוקר היו קבוצות חברים יוצאות מן היישובים לעבודות חוץ במחנות, והיו חוזרים עם ערב. אלה האחרים עסקו חלקם בעבודות חקלאיות וחלקם בעבודות שירותים וביטחון.

החקלאים שבחבורה החלו בזריעת תבואות החורף בשדות שנחרשו והוכנו לזריעה עוד בימים שבהם ישבו חברי נירים בגבולות. כשהסתיימה הזריעה, החלו בהכנת שטחי שלחין. השטחים שנועדו לשלחין היו מוקפים כולם בשדרות קזוארינות, שניטעו עוד בידי ראשוני גבולות. כשהגיעו לכאן אנשי נירים כבר הגביהו העצים קמעא, אך עתה, בתחילת הסתיו, החלו העצים מצהיבים מעט. חייבים היו להשקותם על-מנת להבטיח שייקלטו ויהוו שוברי רוח הולמים למטע העתידי. הדרך היחידה להשקותם הייתה להביא מים במכונית ויהא המחיר אשר יהא. מחשש שקיעת המכונית, נאלצו להשקות מחביות שהועמסו על-גבי עגלה רתומה לפרדות. היו ממלאים את החביות ממכל המשאית הממתינה על הדרך הראשית ועוברים מעץ לעץ ומשקים במשורה.

ועוד בטרם נדמה הלמות הפטישים של מקימי היישובים הראשונים וכבר תוכננו יישובים נוספים לעלות לנגב. עוד באותו חורף, חודשים ספורים בלבד לאחר עליית אחת-עשרה הנקודות, עלו והתיישבו בנגב יישובים נוספים: גבים - בפתחו של הנגב בסמוך לנירעם, מבטחים, צאלים וסעד - במערבו, ומשאבי-שדה - במזרחו, במחצית הדרך בין צאלים לרביבים. וכך הלך היישוב היהודי בנגב והפך עובדה קיימת. אולם עדיין נותרו ספיקות וסימני שאלה רבים בדבר סיכויי החקלאות בנגב. וכאילו כדי להדגיש, שלא קלה תהא דרכם של המתיישבים בנגב, עצרו השמים טובם וכל השדות שנזרעו בדי עמל ותקווה - קמלו ומתו. ברור היה לכל, שבלי פתרון לבעיית המים אין סיכוי להתיישבות היהודית בנגב. 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/