מזכ״ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר במועצת האבל: ״המדינה כשלה בהגנה על ישובי הדרום. הניצחון יושג רק אחרי השבת כל החטופים הביתה״

את מועצת הזיכרון פתח מזכ"ל התנועה, ניר מאיר בדבריו:

"משפחות וקהילות אהובות, אתם הנמצאים איתנו כאן באולם, ואתם, המצטרפים אלינו ממרחק, פזורים במלונות ברחבי הארץ,

משפחות החטופות והחטופים הצועדות לירושלים בשעה זו ממש, חברות וחברי התנועה הקיבוצית כולה, מכובדי כולם.

ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי, כתב שנים לפני האסון שפקד את קיבוצו:

"מי שמיתרי קולו פקעו כבר

שפתו שונה לעד

האל"ף אינה אותה אל"ף

והבית אינו אותו בית"

כבר 41 ימים ארוכים ולילות חשוכים עברו עלינו מאותו בוקר נורא שבו השמיים נפלו, וחיינו, כפי שהכרנו אותם, השתנו לבלי שוב. והבית אינו אותו הבית.

41 ימים ארורים ולילות חשוכים. יום אחד ארוך הממאן להסתיים.

הלוויה רודפת הלוויה, שבעה אחר שבעה, כאב שאין לו סוף.

מספרים בלתי נתפסים של מחיר  דמים קשה מנשוא:

296 נרצחות ונרצחים.

145 חטופים וחטופות, הקטן שבהם בן עשרה חודשים חודשים ומהבוגר שבהם בן 85.

עשרות רבות של פצועים בגוף, וקהילות שלמות פצועות בנפש.

מרצחי חמאס - דעאש צמאי הדם, טבחו באחינו ואחיותינו בהנאה חולנית : תינוקות בעריסותיהם, ילדות וילדים בחיק הוריהם, נערות תמימות, צעירים וקשישים. משפחות שלמות. אזרחים ואזרחיות שוחרי שלום, אוהבי הארץ, עובדי אדמתה. כשתם מסע ההרג, החלה הביזה. קיבוצים נשרפו, וחוללו. ומי ששרדו את התופת, נחטפו לעזה: נשים, גברים וטף.

בין הקורבנות הרבים גם חברינו, וחברותינו שהקיבוץ היה לביתם, בני תאילנד, סרי לנקה, ונפאל שנשחטו אף הם בידי המרצחים. הם עבדו בשדותינו, למדו ורכשו ידע, טיפלו בהורינו הותיקים והיו חלק בלתי נפרד מנוף הקיבוצים והקהילות. הם אהבו את הקיבוץ בו חיו, והקיבוצים אהבו אותם. אני שולח מפה בשם התנועה הקיבוצית כולה תנחומים למשפחותיהם האבלות.

רבים מהנרצחים והנרצחות היו חברי נפש שלי, רבים אחרים הכרתי מתוקף תפקידיי בהווה ובעבר. חבל הארץ של הנגב המערבי קרוב לליבי ואנשיו, מיוחדים במינם. מאז אותה שבת ארורה, איני ישן. אני עוצם את עיני ומחשבותיי נודדות בין המחויבות לעשיה והדאגה לשיקום הקהילות, לבין האבל על חברות וחברים כה רבים.

אני כואב את נפילתו של חברי אופיר ליבשטיין, איש של חזון גדול ועתיד גדול, חבר מזכירות התנועה הקיבוצית, יו"ר הבונים דרור וראש מועצת שער הנגב. שיחד איתו בקיבוץ נרצח גם בנו ניצן זיכרו לברכה.

אני כואב על לכתו של חבר נפשי שהיה לי כאח  - אבשלום הרן מבארי, שותפי לדרך וחבר אמת עשרות שנים. איש חזון וכלכלה, מנכ"ל משקי הקיבוצים בעבר שחזר הביתה למשק כי הקיבוץ קרא לו והיה למנהל הכלכלי של הקיבוץ. אבשל היקר נרצח בביתו, שושן, האישה שלצידו נחטפה לעזה יחד עם עדי וטל והנכדים נווה בן השמונה, ויהל בת השלוש. גם אחותו של אבשל, שרון ובתה נעם נחטפו ונמצאים בשעה זו בעזה.

לצד הכאב, יש זעם ותסכול.

מדינת ישראל מעלה בתפקידה – להגן על יישובי הדרום.

לא היה בתולדות מדינת ישראל מחדל ביטחוני שכזה.

לא היה בתולדות מדינת ישראל טבח אכזרי שכזה.

לא היתה בתולדות התנועה הקיבוצית מערכה בה שילמנו מחיר כל כך יקר וכואב.

והאובדן גדול וכבד מנשוא.

אנו נושאים מפה תפילה לשלום החטופים והחטופות כולם, ומעבירים מסר ברור לממשלת ישראל– לא תהיה תמונת ניצחון, ולא תהיה חזרה לשיגרה ולא תשקוט הארץ, עד שכל החטופים,: תינוק, ילדה וילד, נערה ונער, אמהות ואבות, וותיקות וותיקים, בהם גם העובדים והעובדות בעלי האזרחות הזרה - 239 חטופים במספר  - עד האחרון שבהם ישובו אלינו הביתה.

אני מחבק מפה אתכם בני משפחות החטופים ומבטיח שהתנועה הקיבוצית כולה ניצבת לצידכם. לא נרפה ולא נניח לראשי המדינה עד שיעמדו במשימתם להשיב את יקירינו הביתה. האחריות להחזרתם נמצאת בידיך אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו. אתה האחראי להשיבם הביתה, במשמרת שלך הם נחטפו מבתיהם, ילדים בוכים, חברים יחפים, חבולים, וקשישים המומים ומבוהלים. אנחנו לא מצפים שתיקח אחריות. יש לנו ציפיה אחת ממך – להשיב הביתה את החטופים. זו חייבת להיות המשימה היחידה והאחרונה שלך כראש ממשלה.

ב- 41 ימי הלחימה העזה שנכפתה עלינו, איבדנו גם בנים ובנות יקרות, לוחמים ולוחמות, שנפלו על הגנת המדינה בשבת השחורה ובקרבות בעומק רצועת עזה ובגזרה הצפונית. אני שולח מכאן תנחומים המשפחות שהקריבו את היקר מכל, ליבי אתכם בשעתכן הקשה מנשוא.

משחר הציונות, שירטטה התנועה הקיבוצית בגופה את קו הגבול של המדינה שבדרך. לאורך העשורים האחרונים, לעגו חלקים מהחברה הישראלית וטענו שתפקידם ההיסטורי של הקיבוצים תם. בשבת השחורה בלמו הקיבוצים בגופם את גלי המרצחים, קו הגנה שספג את המכה הכואבת והקשה מכל. כמו בחלום בלהות נותרו כיתות הכוננות להגן לבדן על המשק, בודדות במערכה נחושות להילחם עד הכדור האחרון, שעות ארוכות לבד.

אני מנצל את הבמה המכובדת הזו כדי להעביר מסר ברור לממשלת ישראל ולמנהלת תקומה, שעד לרגע זה, למרות ניסיונות ופניות רבות מצידנו לא מצאה לנכון לשלב לתוכה ולו חבר או חברת קיבוץ אחת. לכם אני אומר מפה – אל תנסו אותנו ואל תתעמתו איתנו – הקיבוצים ישמרו על אופיים וצביונם המיוחד כפי שחבריהם יבחרו. ורק כפי שהם יבחרו.

כמזכ"ל התנועה הקיבוצית, אני מתחייב בפניכם ובפני הציבור הישראלי כולו: נעשה הכל, אבל הכל, כדי לתמוך בקהילות שלנו, לסייע להם להשתקם, נפשית ופיזית, ולחזור אל בתיהם, קהילותיהם וקיבוציהם ולהביא את יקיריהם לקבר באדמת קיבוצם

לשם כך חייבים להתמלא שני תנאים: הראשון - חיסול החמאס וכל ארגוני הטרור בעזה

והשני - השבת כל החטופים והחטופות הביתה.

את חלקנו בשמירה על גבולות מדינת ישראל מילאנו במחיר דמים נוראי. כעת על המדינה למלא את תפקידה, לקחת אחריות. ולהשיב את הביטחון ליישובי הנגב המערבי, וליישובי הצפון.

מי שמסרב לקחת אחריות על המחדל, לא יוכל להיות אחראי על השיקום. בלי אחריות, אין סמכות, בלי אחריות אין אמון. ובלי אמון, לא תהיה התיישבות על הגבול.

האימרה לאורה חיו יישובי הנגב המערבי - "עד התלם האחרון" קיבלה משנה תוקף בשבעה באוקטובר, כמו לפני 100 שנה. היום אנו מבהירים:

אין ביטחון בלי חקלאות,

אין חקלאות בלי קהילות,

ואין קהילות בלי ביטחון.

יהי זכר בנותיה ובניה של התנועה הקיבוצית וזכר כל הנרצחים והנופלים נצור בליבנו לעד".