ישראל חולתי, תושב קיבוץ כיסופים שאיבד את את אשתו, מנוחה חולתי ז"ל: "תלשו אותך מאיתנו"

בנאומו שיתף ישראל: "בהזמנה לישיבת מועצת התנועה הקיבוצית נרשם שאני אמור לדבר, כביכול, בשם המשפחות השכולות.

בפועל, אמנם לצערי הרב אני משתייך למשפחות השכולות, אבל הלכה למעשה אני יכול לדבר אך ורק בשם עצמי!

כיום, ישנן לדעתי שתי תקופות בחיים, כיוון שלכולנו יש הרבה יותר תקופות- משחר נעורינו:

תקופה עד לשבת השחורה (7.10.23) והתקופה שלאחר מכן.

עד ל"שבת השחורה" משפחת חולתי הייתה חברה בקיבוץ כיסופים משנת 1976 עם שני ילדים שגידלנו, במהלך השנים נוספו ארבעה נכדים שבאו לאוויר העולם מדרך הטבע.

מנוחה ז"ל הייתה בכיסופים עוד קודם לכן, כמורה חיילת וכחברה בשנים 1967-1970

ובסה"כ חיה בקיבוץ 50 שנים (אם כי שנים ראשונות אלו לא נחשבו לצורך הוותק).

היא הייתה מורה אהובה ומוערכת ע"י מאות רבות של תלמידים, בתחילה בביה"ס היסודי בכיסופים ומאוחר יותר בביה"ס האזורי "מעלה הבשור" בו לימדה שנים רבות, כמחנכת, כמורה, כמגישה לבגרויות- בעיקר במקצוע הספרות והשירה האהובים עליה במיוחד. היא אף כיהנה כמנהלת פדגוגית של ביה"ס על כל חטיבותיו, מספר שנים.

במקביל, שימשה קדנציה אחת כמנהלת קהילה בקיבוץ בתקופה קריטית מבחינה חברתית וכלכלית. תפקיד אותו מילאה ברגישות, באמפתיה ובנועם הליכות שאפיינו אותה.

זאת במקביל לגידול שני הילדים הפרטיים שלנו ובשלבים מאוחרים יותר טיפוח ארבעת הנכדים היקרים. במילים פשוטות, רעייה, אימא וסבתא למופת!

לאחר הגעתי לקיבוץ בגיל 29, סיימתי דיי מהר את עבודתי במסגרת מערכת הביטחון ונרתמתי לשורת תפרידים במסגרת הקיבוץ ובמסגרת האזורית: כגזבר, כמזכיר כללי, כמנהל משאבי אנוש במפעלים האזוריים ,קרוב ל40 שנה ובשלל תפקידים נוספים לאורך השנים.

היינו חלק מקרב חברי הקיבוץ לאורך שנים ארוכות מאוד.

היו שנים טובות, היו שנים פחות טובות מבחינה חברתית וכלכלית. ביחד חצינו קרוב למחצית המאה כחלק מקהילה שהרבה שנים התמודדה יחד וצלחה הרבה מהמורות.

לעיתים אף נדרשנו לקבלת כתף וסיוע מהתנועה הקיבוצית- סיוע שהתקבל ברצון ובשמחה.

השבת השחורה ב7.10.23 תפסה אותנו בהפתעה קיצונית, חריגה באופן יוצא דופן וללא תקדים בתולדות המדינה העצמאית והריבונית מיום הקמתה ב-1948.

במהלכה מצאו את עצמם חברי התנועה הקיבוצית בעוטף עזה, בכפרים ובערים הסמוכות.

בנגב המערבי ניצבים "חשופים בצריח" מול קלגסי ומרצחי החמאס. במילים אחרות – מופקרים.

כשמטרתם היסודית הייתה לטבוח, לרצוח, לשרוף ולהשמיד את עפר, ילדים, נשים, זקנים וכל מי שנקרה על דרכם. באכזריות ובברוטליות חסרת שלא ניתן לבטא במילים פשוטות בשפה העברית.

לצד זאת נחטפו ונעקרו מביתם וממיטתם ילדים, נשים, זקנים ואחרים ונלקחו בשבי למחילות החמאס שכולנו מקווים שתתאפשר החזרתם בשלום הביתה.

האירוע שבו גם נרצחה מנוחה בדם קר, והבית נשרף וחרב עד היסוד היה רק אחד מהמעשים הברבריים הללו בשעה שעוד למעלה מ1000 אזרחים נטבחו והועלו על המוקד.

אירוע זה שזכה לכינוי "השבת השחורה" התחיל פרק חדש בתולדות המדינה, האזור, התנועה הקיבוצית והקיבוץ הבודד בנגב המערבי.

בחיי כל תושב ותושבת, קשיש, צעיר, ילד או תינוק וביתרה לך בקרב אלו אשר נפגעו גם בנוסף באופן אישי באובדן בן משפחה או חס וחלילה באובדן מרבית כל המשפחה.

לצד זו התבצעה עקירה מיישובים רבים שבתיהם נחרבו ונהרסו עד היסוד וקהילות שלמות שחיו חיי קהילה שמחים ומאושרים, תחת גפנם ותאנתם- במלוא מובן המילה.

אלו מצאו עצמם משוכנים בבתי מלון, כאורחים נוטים ללון וזאת מבלי לדעת לכמה זמן? ולהיכן לפנות מעתה והילך.

הדבר העמיד ומעמיד סימן שאלה גדול על כל ההתיישבות בעוטף עזה מכאן והלאה.

שוב אדם שפוי לא יסכים לגור מטרים ספורים מגדר המערכת אם יהיה חשש, ולו הקטן ביותר שעה שתהיה אפשרות שבמקביל לפקיחת העיניים בבוקרו של יום,  עלולים להימצא על יד מיטתו חבורת רוצחים חסרי מצפון, מאחד מארגוני האיסלם- נכונים ומוכנים למלאכתם. מלאכת ההרג והקטל.

באופן אישי עברתי כאמור אירוע טרגי, מזעזע ובלתי נתפס.

על אף 40 הימים שעברו מאז האירוע בביקורי אתמול בכיסופים במה ששרד מהבית בוססו רגליי באפר שחור משחור תוך שאני מהלך בין קירות מתמוטטים ותקרה שנפלה.

חיים שנלקחו ונקטפו וזיכרונות שנמחקו.

עם חזרתי נאלצתי במהירות להכניס את כל הבגדים הלבנים, עד הגרביים למכונת הכביסה כדי לנסות להסיר את ריח המוות שדבק בהם.

היה קשה מנשוא והאבן המונחת על הנשמה כבדה עוד יותר.

שואלים אותי מעת לעת האם בדעתך לחזור לכיסופים,

והשאלה שעולה אצלי היא לאן לחזור? למה לחזור? ולמי לחזור?

על זה אין לי תשובה כיום.

נכדתי מספרת שכהם היו קטנים היית לוקחת אותם  יד ביד בטיולים ברחבי הקיבוץ.

עם השנים התבגרנו והם החלו לאחוז לך את היד.

ככה זה היה אמור להיות,

היינו אמורים להחזיק לך את היד עד שתהיי מוכנה לשחרר לנו את האחיזה" אבל תלשו אותך מאיתנו ולא נתנו לנו את ההזדמנות להסתכל לך שוב בעיניים ולהפנים עד כמה שאת אוהבת אותנו."