"7,000 חיילים בודדים, הם אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל"

יעל אייזנר, מקיבוץ מעגן מיכאל, מנהלת את מחלקת החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית ב-8 וחצי השנים האחרונות. קצב הדיבור שלה, וההתרגשות בדבריה לא יכולים להותיר אף שומע אדיש. אצל אייזנר, זו לא עבודה, זו שליחות. שליחות שבוערת בעצמותיה כמו ביום הראשון עם כניסתה לתפקיד. כעת היא מסיימת אותו, וחוזרת לעבוד בקיבוץ אחרי 23 שנים של שליחות תנועתית.

"אתמול התקשר אלי חייל שהיה בכפר הנשיא שנתיים", היא אומרת, "הוא כבר מסיים מילואים, ומשתחרר. 'יעל, התקשרתי להגיד לך תודה', הוא אמר לי. שאלתי אותו על התוכניות לעתיד, ועל החלומות שלו. הסתבר לי שאלו דברים שאף אחד לא שאל אותו כל השנים האלה.

"סיפרתי לו על האפשרויות להתיישבות בקיבוץ, ועל תוכניות שאפשר להציע לו. הוא בכה. התרגש מאוד. בשבילי", מדגישה אייזנר, "הצעירים הללו בין אם עולים חדשים ובין אם ילדי הארץ, ממשיכים להיות צעירים בודדים, עד שהם מקימים משפחה בעצמם, והם זקוקים לליווי שלנו".  

אייזנר רואה בחיילים הבודדים שליחות של התנועה הקיבוצית מיום הקמתה. "התופעה של צעירים בודדים זו תופעה מתרחבת בישראל", היא אומרת, "כשאני התחלתי לפני 8 שנים, היו 3,500 חיילים בודדים, היום יש 7,000. מה קרה? מספר העולים עלה במלחמה, אבל לא בצורה דרמטית. הפלח ההולך וגדל הוא דווקא ילדי הארץ – ילדי אומנה, ילדי פנימיות, חוזרים בשאלה.

"מקדמת דנא, מיום הקמת דגניה, היתה לתנועה הקיבוצית תשובה לנושא הצעירים הבודדים. הקיבוצים תמיד קלטו, תמיד נתנו מענה. במלחמת העצמאות היו חיילים בודדים, אף אחד לא פוקד את הקבר שלהם, רק בקיבוץ מזכירים אותם.

"לקיבוצים יש היכולת, הפתיחות והלב הרחב להיות משענת לאותם צעירים בודדים. אנחנו נותנים להם כלים להצליח בצבא. צריך להבין שסיום של שירות מלא, הוא ערובה להצלחה בעולם שאחרי השחרור. אם השירות הצבאי הוא עוד מסגרת שהצעיר חווה אותה כקושי, הוא לא יצליח אחר כך בחברה הישראלית".

נשמע שזו ממש דרך לצמצם פערים בחברה.
"לגמרי. כ-30% מהחיילים הבודדים כיום לא מסיימים שירות צבאי. לעומת זאת, החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית מסיימים כולם, חוץ מכמה אחוזים בודדים. אני חושבת שהמוכנות להשקיע בצעירים האלה הוא משהו בדי.אנ.אי הקיבוצי. אם קיבוץ לוקח אפילו שני חיילים בודדים, הוא הציל שתי נפשות בישראל".

איך הגעת לתפקיד?
"אני אחות במקצועי. ב-2004 עבדתי בתנועה במחלקת בריאות ורווחה. חלק מהזמן גם ניהלתי אותה. ב-2012 סיימתי וניהלתי הכשרה קלינית של סטודנטים לסיעוד במכללת עמק יזרעאל. לפני 8 שנים התקבלתי להיות יו"ר אהד"ה, אבל אז הגיע טלפון מהתנועה. אמרו שצביקה לוי (זוכה פרס ישראל, 2017) מסיים את תפקידו ושמחפשים מחליף. תוך ימים נכנסתי לשליחות הזו שראיתי בה חשיבות מכרעת לתנועה, והפכה בשבילי במרוצת החיים למפעל חיים".

מה היו ערוצי הפעולה המרכזיים שלך?
"במהלך השנים עסקתי ב-4 תחומים עיקריים. הראשון, טיפול בחיילים ובקיבוצים. מצד אחד צריך לגייס את הקיבוצים שיתנו מעטפת וליווי ראויים, ומצד שני לגייס את החיילים. צריך למצוא חיילים שמעוניינים בקיבוץ, לא כל אחד מ-7,000 החיילים הבודדים מתאימים לזה.

"התחום השני הוא שיתופי פעולה ויזמויות. יש כמובן את הברית ושיתוף הפעולה התדיר עם צה"ל ומשרד הביטחון. הובלנו שיתוף פעולה גדול עם קק"ל סביב גיוס משאבים לשדרוג הדיור והתשתיות לחיילים הבודדים בקיבוצים. עבדנו עם כל הארגונים שפועלים בתחום כדי לקדם חזית אחת ברמה הלאומית שתדאג לצעירים הבודדים. הוצאנו לפועל פרויקטים של שיפוץ יחד עם עמותות, בנייה של רהיטים, יוזמות של קיבוץ מאמץ קיבוץ, אירועים וכנסים לחיילים ועוד.

"התחום השלישי הוא גרעין צבר. זו שותפות מרגשת, גדולה והיסטורית של התנועה הקיבוצית עם תנועת הצופים. זה החל כבר ב-1986 בחצרים. מאז ועד היום יש מספרים הולכים וגדלים של חברי גרעינים בקיבוצים. אני הפכתי את היחסים עם תנועת הצופים לשותפות אמת שלמעשה ציוני ראשון במעלה. כיום גרעיני צבר מביאים הכי הרבה עולים חדשים להתגייס לצבא, כ-400-500 חיילים מידי שנה.

"התחום הרביעי הוא הדברור והמיתוג, שהיה חלק משמעותי מהיום יום שלי. ראיתי את החשיבות של מיתוג התנועה בכל אינטראקציה עם חייל בודד, בפרסומים ברשתות, בטלפון עם הורה בחו"ל, בדיון עם קולגה מאחד הארגונים. תמיד ראיתי בעצמי שליחה של התנועה הקיבוצית, ואני חושבת שהיום מבינים בעולם החיילים הבודדים שאנחנו משאב, כתובת וגוף עם ידע וניסיון עבור חיילת וחייל בודדים, גם אלו שלא בקיבוץ".

כמה מהחיילים הבודדים הם עולים וכמה ילדי הארץ?
"חצי מהחיילים הבודדים הם תושבי הארץ – בוגרי פנימיות, בוגרי אומנה ופלח הולך וגדל של חוזרים בשאלה. היתר עולים חדשים. בקיבוצים יש כמה מאות של חיילים בודדים בכל שנה. גם לנו היה חשוב לשמור על יחס של חצי עולים, וחצי ילידי הארץ. ראינו בזה אמירה לצבא ולחברה הישראלית".

מי יחליף אותך בתפקיד?
תחליף אותי יונתי שור (47), מקיבוץ מענית. מההיכרות שלי איתה היא תעשה עבודה מעולה. אני חושבת שזו זכות גדולה להכיר את היופי של התנועה הקיבוצית ושל עם ישראל, דרך המפעל הזה, ואפשרות לעסוק באחד האתגרים הגדולים של המדינה".

אחרי שנים מלאות כל כך בעשייה, מה תעשי עכשיו?
"לאחרונה נבחרתי לנהל את משאבי האנוש בקיבוץ שלי, מעגן מיכאל. אני עובדת מחוץ לקיבוץ כבר 23 שנים, ורציתי לחזור הביתה. אני אוהבת את החיילים, ומתה על הקיבוצים. אלו האנשים הכי טובים שפגשתי אי פעם - גם במטה התנועה וגם בקיבוצים. זו אוכלוסייה שאין לה תחליף. אני מודה שזכיתי לעבודה מהחלומות, נשארו יש לי המון חברים והשליחות הזו תישאר תמיד בנפשי, גם אם לא אעבוד בה, אני יודעת שאמשיך להתנדב".