שר הפנים קבע: אנדרטת הקיבוצים - אתר הנצחה רשמי. כל זאת ועוד בניוזלטר השבועי

ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הכריז שר הפנים אריה דרעי על "אנדרטת הקיבוצים" כעל אתר הנצחה רשמי. מדובר באנדרטה לזכר 3,084 בנות ובני הקיבוצים וחבריהם שנפלו במערכות ישראל, והיא נמצאת ביער משמר העמק הצופה על עמק יזרעאל. האנדרטה היא השלישית בהיקפה מבחינת כמות המונצחים בה, אחרי היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל ואתר "יד לשריון" בלטרון.

הקמת האנדרטה לוותה בהתנגדויות ובהטלת ספק בנחיצותה, היות וחללי הקיבוצים מונצחים גם בשאר האנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ, ולכן היא לא זכתה עד כה להכרה ולתקצוב מהמדינה. שר הפנים הכיר באנדרטה מתוקף סמכותו לגבי אתרי הנצחה לאומיים שאינם ממלכתיים, בהתייעצות עם המועצה להנצחה והמועצה האזורית מגידו, שבתחומה היא ממוקמת.

"האזור שבו האנדרטה נמצאת, בין עין השופט למשמר העמק, הוא שטח מרעה שמסתובבים בו הרבה מאוד בני מיעוטים שמחבלים באנדרטה שוב ושוב, ורק לתחזק אותה זה עניין שכרוך במאמץ לא קטן", הסביר בראיון ל-ynet מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר.

מאיר הוסיף כי "אנחנו סופגים שם נזקים כתוצאה מהתנכלויות לאומניות ואני מקווה שמהרגע שהאתר הזה יוכר כאתר מוכרז של המדינה היא תשתתף באחריות לעניין הזה ואפשר יהיה לתקן אותם יותר בקלות. כנציגהּ של משפחת השכול הקיבוצית, אני מודה מקרב לב לשר הפנים שהביא לסיומו של מסע ארוך להכרת המדינה באתר ההנצחה הייחודי שלנו. בסך הכול אף אחד מהאנשים האלה לא עשה לביתו. הם כולם נהרגו בשביל המדינה הזאת - בשביל להקים אותה ובשביל לשמור עליה, ויפה שהמדינה הכירה בזה".

השר דרעי אמר לאחר חתימתו על ההכרזה: "ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל זכיתי להעניק כבוד אישי לאלפי הנופלים מבני הקיבוצים, שחירפו נפשם בהגנה על המולדת. במשך שנים לא זכתה האנדרטה להכרה רשמית, אולם מיום הזיכרון הנוכחי, יוכלו בני הקיבוצים לכבד את הנופלים באתר הנצחה רשמי".

רבקה (קיקה) רם התייתמה בילדותה מאמה ובגיל 22 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ יגור שבעמק. ביום הכרזת המדינה נפל אחיה הצעיר טוראי צבי קביליו בקרב על עכו בגיל 28. כשני עשורים לאחר מכן איבדה את בנה בצלאל, לוחם שייטת שנספה בגיל 23 בתאונת אימונים. בשירותו הצבאי השתתף בפעולות נועזות מעבר לקווי האויב. הוא הניח אחריו אישה ותינוקת. "האובדן היה נורא. כשבני נהרג צעקתי – בצלאל, איפה אתה?".

באותה תקופה הייתה רבקה הגננת של ילדי הקיבוץ, תפקיד שבו שימשה שנים ארוכות. עליהם נמנה גם המשורר והפזמונאי יורם טהר לב. "כאב השכול לא מתעמעם", מספרת רבקה. "מה שנתן לי את הכוח להמשיך הייתה העבודה עם ילדי הקיבוץ. כולם היו הילדים שלי". גם הקשר שנותר עם נכדתה, בתו של בנה, נותן לה כוח.

באוגוסט תחגוג רבקה יום הולדת 106, כאשר מאחוריה 70 שנות שכול. למרות האובדן היא בחרה בחיים. חרף גילה היא מתפקדת בכוחות עצמה, מטפחת את גינתה ומתהלכת בעזרת מקל בשבילי הקיבוץ. "זאת הארץ שלי ואני אוהבת אותה", היא אומרת. כיום יש לה ארבע נכדות, 11 נינים וחימשית אחת (נכדה של נכדתה).

"פה נהרג אבא שלי", הצביע יגאל בן נתן, חבר קיבוץ ניצנים, על עמדת השמירה המשוחזרת שנמצאת לא רחוק מאנדרטת יד לאשה הלוחמת. פעם, לפני שנת 1948, היה ממוקם שם קיבוץ ניצנים. בן נתן היה אז בן ארבע. הוא לא זוכר הרבה, אבל את העלבון של מקימי הקיבוץ קשה לשכוח.

קיבוץ ניצנים הוקם ב-1943, וחמש שנים מאוחר יותר מצא את עצמו נכלל בתחומי המדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה. את מלחמת העצמאות שרדו אנשי המקום בקושי. כלי הנשק היו מעטים, והילדים פונו באישון ליל במה שכונה "מבצע תינוק". ביום הקרב על ניצנים נפלו 33 לוחמים ולוחמות. היתר נכנעו ונלקחו בשבי המצרי. ניצנים נפלה. האבק בשדה הקרב על ניצנים עוד לא שקע כשביישוב העברי ניתחו את המפלה: "כישלון" הכריזה הכתובת ב"דף הקרבי" - כך הגדיר אותם אבא קובנר, קצין התרבות של מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן. 

שבועיים וחצי לפני הקרב על ניצנים, נפלו שער הגולן ומסדה. הם הוקמו באותו היום, במארס 1937. שער הגולן נוסד במסגרת חומה ומגדל על ידי השומר הצעיר, ומסדה הסמוך נבנה על ידי חניכי תנועת גרודוניה מרומניה. שניהם נותרו לבד בחזית, מצוידים בנשק דל ועם סיוע מועט מאוד מהיישוב העברי. הם החליטו לסגת, והוכרזו כפחדנים וכבוגדים. אל התחושות הקשות התלווה ויכוח מתחת לפני השטח: מי החליט לנטוש קודם.

העלבון של אנשי הקיבוצים האלה לא נעלם, ובשבוע שעבר התאספה בחולות קבוצה המורכבת מאנשי ניצנים ואנשי שער הגולן. עשרות הקילומטרים המפרידים בין היישובים לא טשטשו את הדמיון בין הסיפורים. למרות שרוב המייסדים כבר אינם בין החיים, הנותרים מתקשים למחוק את העלבון הצורב.

באולם ההקרנה של ניצנים התיישבו עשרות הקיבוצניקים המבוגרים לצפייה משותפת בסרטים "קרב ניצנים" ו"גבורות", שמתארים את סיפורי הקיבוצים בעיניים חדשות וטובות יותר. בשני הסרטים התעכבו באופן דומה על ספירת כלי הנשק, המועטים להכעיס, שהיו לרשות אנשי הקיבוץ באותם ימים. גם הכניעה של שער הגולן כונתה "כישלון" במאמר שפורסם בעלון הפלמ"ח. ועדות החקירה שקמו מאוחר יותר וטיהרו את שמות הלוחמים ריככו את המכה בקושי. אות הקוממיות, שהוענק לשער הגולן באיחור של כמה שנים, לא עזר. הכתם נשאר.
ניתן לתאר את המפגש כסוג של קבוצת תמיכה גדולה. הם תמכו אחד בשני לנוכח עלבון ישן ממנו לא יכלו לשחרר, עלבון שזר לא יבין. חברת קיבוץ נגבה סיפרה ל"הארץ" שבחרה להגיע כי כשכנה היה לה חשוב לקחת חלק בתיקון העוול ההיסטורי. היא, מצדה, העריצה את התנהגות שכניה בניצנים. "אני חושבת שאם יעבירו את המסר שלהם, בשני הסרטים, לדורות הבאים גם אחרי שבעים שנה אולי משהו ישתנה", אמרה. "אין לי ספק שהם גיבורים. הם הקימו את הקיבוצים מחדש". 

"האפשרות לכתוב על דמות של גיבור צבאי מתולדות העם והמדינה, בשנת השבעים להקמתה, מעוררת מיד לבטים קשים. באלפי שנות קיומו של עמנו, בעשרות שנות ציונות ובשבעים שנות המדינה - כה רבים הם הגיבורים, אמיצי הלב ומחרפי הנפש, עד שנדמה כי הבחירה בלתי אפשרית. בשנת השבעים לעצמאותנו, בחרתי להעלות על נס סיפור גבורה ממלחמת העצמאות, סיפורה של מירה בן־ארי, ממגיני קיבוץ ניצנים, המרגש ומעורר לבטים ומחשבות גם היום.

מירה בן־ארי עלתה ארצה מגרמניה בשנת 1943 והיתה ממקימי קבוצת ניצנים. בימי ההעפלה פעלה כאלחוטנית, ועמדה בקשר עם ספינות המעפילים שעשו דרכן לחופי הדרום. בראשית יוני 1948 נטלה חלק בהגנה האמיצה והנואשת על קיבוץ ניצנים הנצור והמבודד בפני מתקפה מצרית כבדה. הנשים והילדים פונו מהקיבוץ במסגרת מה שכונה "מבצע תינוק", אך מירה, שכישוריה כאלחוטנית היו חיוניים, התעקשה להישאר עם המגינים שנותרו ביישוב.

לאחר 15 שעות לחימה נכנסו חיילים מצרים בשערי הקיבוץ, ומירה שידרה למטה הגדוד את המסר האחרון: "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם". בכיס מעילו של בנה, דני, שפונה מניצנים עם שאר ילדי הקיבוץ, נמצא פתק שהטמינה מירה, ובו כתבה לבעלה, אליקים: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט, זה קצת קשה - יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם! אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול! אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותנו להחזיק מעמד, על אף העובדה כי מעטים אנו - הרי בכל זאת נשיג אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדהּ, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו! תבקר אותו הרבה, ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי! מסור לאמא ואבא הרבה נשיקות, ובקש בשמי סליחה שלא כתבתי להם, אבל אני באמת אינני יכולה!"

שלושים ושלושה ממגיני הקיבוץ נהרגו בקרב הקשה ומאה וחמישה נפלו בשבי. מירה יצאה עם מפקד הכוח, אברהם שוורצשטיין, כדי להיכנע למצרים. החיילים המצרים ירו בשוורצשטיין והרגו אותו. בתגובה, שלפה מירה את אקדחה והרגה את הקצין המצרי שירה בו. היא נורתה ומתה במקום, בת 22 במותה.

הכירו את המצטיינים (מימין למעלה עם סיבוב השעון): סמ"ר אוריה מאיר מקיבוץ צאלים, רב"ט ענבל לבנון מקיבוץ עין חרוד, סמ"ר עילאי קלדרון מקיבוץ קריית ענבים, רב"ט איימי אנטין חיילת בודדה מקיבוץ עין השלושה, סמל רייצ׳ל גורדון חייל בודדה מקיבוץ יגור, סמל איב ינג חיילת בודדה מקיבוץ עין השלושה.

מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "אנחנו גאים מאד בבנותינו ובנינו ובחיילים הבודדים שמבחינתנו הם הילדים שלנו, שזוכים להערכה מצה"ל ומנשיא המדינה על שירותם הצבאי. חשוב מאוד לזכור, הם אינם היחידים... לצידם משרתים עוד אלפי חיילות וחיילים בנות ובני קיבוצים ומאות חיילים בודדים המחויבים לא פחות ותורמים לא פחות כלוחמים וכמפקדים.
התנועה הקיבוצית והקיבוצים חינכו תמיד ומחנכים גם היום לשירות צבאי מלא ומשמעותי, ולא בכדי עומד שיעור הגיוס אצלנו על 98% בקרב הבנים ובקרב הבנות – כאחד. כמו בכל שנה גם השנה, אפשר לראות את הפירות לכך, בטקס מצטייני הנשיא".

סבא שלי חתום שלישי על המגילה. 
ואיכשהו בזמן האחרון הוא גילה 
חוסר שקט שם, מתחת לאדמה, 
מתחת לגב האומה – 
זו שגם הוא הקימה. 

האצבע של סבא שלי הייתה אחת משש אצבעות 
שהכריעו את האם-אמא של ההכרעות. 
עצמאות – הוא ייחל,
ולא שיער או פילל
שזו תהיה התפארת 
שבה מתהדרת 
הארץ הנהדרת – 
מדינת ישראל. 

הוא סבר, כחותם על המגילה, 
שמילה תמיד תהיה כאן מילה,
שאין לחשוש ממעילה 
מצד בכירי הממשלה 
כי כל ששלנו – הוא שלה, 
והרי הקמנוה כבית לכל 
ולא כביתו של בכיר כל-יכול. 

וככה, פתאום, לא נעים לגלות – 
בעיקר אם אתה חתום על מגילות – 
שהמפעל שהתייחסת אליו כל כך ברצינות 
בתפיסה סוציאליסטית וגם עם... נו... ציונות – 
משמיע חריקות שם על פני האדמה, 
צלילים של קריסה בגב האומה. 

סבא שלי, שחתום שלישי, 
לוקח את מצבנו באופן אישי. 
ממש לא לכך התכוון 
כשדרש שבמסמך המכונן 
תנוסח זכותנו הטבעית בעליל – 
זכות לבנות ולהיבנות, לא זכות להשפיל; 
זכות למדינה מכבדת זכויות,
מקיימת חוק, מפרידה רשויות, 
מדינה שתגדיר עם אנושי – 
נו, אז שלא ייקח את מצבנו באופן אישי?!

*
הנחמה היחידה שלך עכשיו, 
בהתהפכותך בפליק-פלאק מהבטן לגב, 
היא שרגבים מפוררים, 
מרקיבים, מצהיבים, משחירים, 
כמו אלה שעוטפים אותך היום מתחת ומעל לאדמה – 
נחסכו ממך אז, כשהקמת אומה.

עיתון גלובס בפרויקט מיוחד ליום העצמאות לרגל 70 שנים למדינת ישראל.

סיקור מיוחד של התנועה הקיבוצית והקיבוצים מאז ועד היום - בכלכלה הישראלית, בתעשייה ובשינויי אורחות החיים.

חיל-האוויר שמציין 70 שנה להיווסדו חלק מרכזי בחגיגות יום העצמאות ויקיים מטס מעל שמי מדינת ישראל ובתוך כך מעל הקיבוצים איילת השחר, נווה אור, גינוסר, גרופית, עין גדי, לוטן , חצרים, געש, בית קמה, כברי ומעגן מיכאל ועוד.

לחצו כאן כדי לצפות בזמני מטס חיל האוויר בכל חלקי הארץ.

  יחד עם המטס, יפתח חיל-האוויר את שערי בסיסיו המרכזיים במתכונת "בסיסים פתוחים".

במטס יקחו חלק מגוון כלי-טיס באוויר, ביניהם מטוסי קרב מסוג "אדיר" (F-35i), "סופה" (F-16I), "ברק" (F-16 C/D) ו"לביא" (M-346), מסוק קרב מסוג "פתן" (אפאצ'י), מסוקי-סער מסוג "יסעור" (CH-53) ו"ינשוף" (בלאק-הוק), ומטוסי תובלה מסוג "ראם" (בואינג 707), "שמשון" (סופר הרקולס C-130J), "קרנף" (הרקולס C-130), "נחשון" (גאלפסטרים) ו"צופית" (ביצ'קראפט קינג-אייר B-200).

מקריית שמונה ועד אילת
השנה ישתתפו במטס גם מטוסי ה"אמברייר" ו- 757 של חברת "ארקיע", מטוס 787 של חברת "אל-על", שלושה מטוסי "אייר-טרקטור" של יחידת הכיבוי ושלושה מסוקי "סייפן" של משטרת ישראל. מטסי ההקפה יחלפו מעל בסיסי חיל-האוויר ומעל כ-40 ערים ויישובים, ביניהם גם יישובים דרוזים. המטס יגיע בנקודתו הצפונית ביותר לקריית שמונה ובנקודה הדרומית ביותר לאילת.

הצוות האווירובטי יבצע מפגן אווירי באמצעות מטוס ה"עפרוני" מעל בסיסי חיל-האוויר רמת-דוד, הטכני, תל-נוף ומוזיאון חיל-האוויר בחצרים, וכן מעל הערים טבריה, חיפה, תל-אביב וירושלים. במסגרת המטס ישולבו הצנחות בשלושה מוקדים על-ידי מטוסי ה"שמשון": חוף דדו בחיפה, חוף גורדון בתל-אביב והטיילת בטבריה. מהמטוסים יוצנחו כ- 100 לוחמים, ביניהם מפקדי צה"ל בעבר ובהווה, צנחנים, שייטים ומדריכי צניחה.