עידן קהות החושים ואובדן האמפתיה

אירועי האלימות המינית במדינת ישראל, שפורסמו לאחרונה, חוברים לאירועי האלימות המתחוללים פה השכם וערב ולשיח האלים של מנהיגנו, מציפים אותנו מדי יום והופכים אותנו לקהי חושים. אנו המבוגרים, בעצם התעלמותנו, שתיקתנו, קהותנו וחוסר יכולתנו להכיל, יוצרים דור של ילדים ונערים קהים עוד יותר. כמובן שזו הכללה וכמובן שהסטיות החברתיות הן אלו שמכתיבות את השיח המקצועי, אך הן אלו שגם מרחיבות ומותחות את גבולות החברה.

"אמפתיה משמעה להכיר ברגשות ובמחשבות העצמאיות של האחר כשלב ראשון ואז לנסות ולמקם את עצמנו בתוך עולמו הפנימי של האחר ולהזדהות עם החוויה הפנימית שלו. לנסות לחוש את מה שהוא חש ומרגיש, לנסות לחשוב את המחשבות שעוברות בראשו, לנסות להתבונן על העולם מנקודת-המבט שלו".(ד"ר אילן ערן פסיכולוג קליני מומחה במאמרו אמפתיה בטיפול פסיכולוגי).

מתי אנו, המבוגרים, ניסינו  להיות אמפתיים למקבץ נדבות, לנערה שחוותה אלימות מינית, לאדם שידו אינה משגת או למדריך החינוכי של ילדנו שלא מצליח לעשות את המוטל עליו? כפי הנראה רובנו לא הצלחנו. בבחירה זו אנו מעבירים מסר לא אמפתי לילדנו, מסר אדיש במקרה הטוב ומסר תוקפני כאשר אנו ממהרים להביע את דעתנו, נגד עניין או אדם,  בקבוצת הוואטסאפ -  ובקלות מכפישים ומקטינים את האחר.

הדור של ילדנו גדל כבר עם מחשב נייד קטן שפותר את כל הבעיות בהקלקה אחת מהירה. הכל כמעט ניתן לקנייה בהקלקה אחת מהירה: משחקים, מוצרים מכל סוג וגודל וגם סוללת עורכי דין בעת הצורך. את ההקלקה המהירה הילדים ובוודאי שהנוער למדו והפנימו, אמא ואבא נדרשים רק לתת את כרטיס האשראי. הכול כמית, הכול סחיר גם לב וגם נפש. בהעדר היכולת לייצר מנעד רגשות, כי נדמה שאין צורך אמיתי בכך, עלול הפרט לפתח נטייה לנרקיסיזם שתשפיע על יכולתו ליצור מערכות יחסים משמעותיות.

ד”ר ג’ין טוונג מאוניברסיטת סן דייגו סטייט, טוענת בספרה “דור האני” (Generation Me)" שתקופתנו מאופיינת בעלייה גדולה בנרקיסיזם, ולכן גם בירידה גדולה באמפתיה. הדורות האחרונים, שמכונים גם דור ה-Y (מי אשר נולדו בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות) ודור ה-Z (כל מי שנולדו החל מסביבות שנת 2000 ועד היום), גודלו על ברכי הערכה עצמית, שמעו מהוריהם שהם הכי טובים, מוצלחים ומושלמים – והאמינו בכך, גם אם אין לאמונה הזאת כל ביסוס במציאות. ככל שאנשים יותר אינדיבידואליסטים הם פחות מתחשבים באחרים, פחות מעורבים בקהילה, וחלשים באמפתיה. כמובן שלטכנולוגיה, ובעיקר לרשתות החברתיות, מקום מרכזי בירידת האמפתיה. הטכנולוגיה המודרנית מפחיתה את הצורך בתקשורת הישירה, פנים אל פנים, בה מועברת אינפורמציה הכרחית לפיתוח אמפתיה: הבעות פנים, קשר עין, טון דיבור, תחושת מגע, אותות כימיים (כמו פרומונים) ועוד".      

האם ניתן לתקן? לדעתי זוהי משימתם של מערכת החינוך ושל ההורים. 5 יחידות במתמטיקה יכולות לתת לכל בגיר יכולות להנדס עולם, אך 0 יחידות בהומניות וכבוד האדם יהפכו אותנו לחברה שסועה, נרקיסיסטית ואינטרסנטית הרואה רק את "הכאן ועכשיו" ונלחמת כל יום בעצמה בכדי לשרוד .

 הורות צריכה להילמד, לפני שבאים בברית זוגיות כזו או אחרת. התפקידים של ההורים מזמן כבר לא ברורים ולעיתים החרדה מניעה אותם לקום בבוקר ולהציל את הילד שלהם. מה ילמדו בבתי הספר להורות ? אמפתיה, גבולות, יכולת הכלה והבנה כי לנער יש אחריות תמידית על מעשיו. להורה יש אחריות על איך שילדו מתנהג מהרגע שקם בבוקר ועד ל'איך' ועם מי הוא הולך לישון. דוגמא אישית ושיח בגובה העיניים מגיל 6 הם הבסיס לשינוי הקיים.

רדמנו בשמירה על החברה שלנו כחברה הומנית. כעת, כדאי להתחיל בחשיבה נוספת על פירמידת הצרכים של מאסלו. בחברה שבעה שיש בה הכול, כדאי שנתחיל לדבר על הומניות ועל מיקומה באמצע הפירמידה ביחד עם שייכות חברתית ולפני כבוד והערכה, לפני שיהיה מאוחר.

בפרקטיקה היומיומית, פעם בשבוע קחו את ילדיכם, המתבגר, את ביתכם, המתבגרת לשיחה בגובה העיניים, ללא מסכים ומסיחים אחרים, על ענייני היום על רגשות ואמפתיה על סיפורי היומיום ועל מעבר. רק כך ילמדו מכם ורק כך יבינו איך צריך להתנהג ולא רק איך לחיות בתוך גבולות החוק, אלא כיצד לחיות בתוך גבולות המוסר. בטח גם אתם תלמדו משהו אחד או שניים על ילדכם.

אם ננסה להסתכל על האירועים האלימים והלא בריאים שאנו חווים לאחרונה בחברה שלנו, המניע של כולם הוא הצורך להיות שייך. בלי הכלים הראויים לייצר שייכות נוצרות סטיות חברתיות. מערכות החינוך באשר הן חייבות לאפשר מקום בריא לשיחות, גם הקשות ביותר, עם דמויות משמעותיות. וזאת במטרה לייצר חוויות טובות ונכונות לקבוצה ולפרט, ליצור מעגלי שייכות בריאים.

פז רייזל, עובד סוציאלי ומנחה סדנאות תרפיה באפייה לילדים ונוער