"מתוך ה'יחד' הזה, מתוך המפגש המשותף, השיח, ההתלבטויות, הדיונים, התובנות וגם אי ההסכמות יצמח משהו חדש, אחר, שבעזרתו ניתן יהיה לשנות, להשתנות, להתקדם"

התאריך המקורי של הכנס היה אמור להיות במחציתו של חודש ינואר. בשל הנסיבות ותחלואת הקורונה באותה עת לא התאפשר לקיימו. העובדה שהכנס הכל כך חשוב הזה כן מתקיים ויוצא לדרך מהווה בעיני דוגמה ומופת לתמצית העניין לשמו ובשמו אנחנו פועלים.

לאורך השנים והזמן, התנועה הקיבוצית בכלל, ומערכות החינוך שבה, עוברות תהפוכות וטלטלות. יודעות עליות ומורדות. הצלחות וכישלונות. עתות מורכבות וזמנים מפוארים. אם יש משהו אחד שמלווה את מערכות החינוך כחוט השני לכל אורכה של הדרך, זו היכולת ללמוד. כל הזמן. מכל דבר. ללמוד ולהתאים את העשייה והפעילות לעת הנוכחית. לשמור על החיות, על הרלוונטיות, על האמת והערכים, גם בזמנים שבהם כלל לא ברור מהי האמת ומהם הערכים.

רבים שוגים לחשוב שתמצית תורת האבולוציה של דארווין הינה האמירה "החזק שורד". האמירה האמיתית, הנכונה הייתה "המסתגל שורד". מי שיודע להתאים את עצמו. להתחדש, להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, הוא הוא יהיה זה אשר ישרוד.

ומעת לעת, כאשר אני נתקל בדילמות וסוגיות שונות הקשורות להפעלתן וקיומן של מערכות החינוך אני מהרהר במשפט הזה וחושב עד כמה הוא נכון. עד כמה הוא רלוונטי גם כיום. עד כמה אנו מצווים גם כיום, כל יום לבחון את רלוונטיות העשייה שלנו. לתקן ולעדכן אותה ובכך למעשה לשמור ולשמר את קיומה ועוצמתה.

אין ספק שמדובר במשימה לא פשוטה. אפילו מורכבת מאוד. סיזיפית, מתמשכת. למעשה 'אין סופית'. על מנת לעמוד בה ולקיימה בהצלחה אנו נדרשים לא אחת לעזרה ולתמיכה מצד אנשים וגורמים נוספים. בין אם הם בעלי תפקידים מוגדרים בקהילה ובין אם הם חיצוניים לקהילה ויכולים לסייע לנו.

והעשייה הזו מורכבת עד מאוד. והיא הולכת ונהיית מורכבת עוד יותר משנה לשנה לנוכח המציאות המשתנה בתדירות גבוהה ולא אחת אנו מוצאים עצמינו אובדי עצות ומשתאים אל מול סוגיות ומצבים חדשים שטרם נתקלנו בהם וטרם פגשנו. ובתוך כל המציאות הכאוטית שבה אנו מתקיימים ופועלים אנו מוצאים מעת לעת נקודות אור שמסייעות לנו בהתמודדויות השונות. הכנס הזה שבו כולנו לוקחים חלק היום ומחר הוא דוגמה מצויינת לנקודת אור שכזו.

לא, אינני שוגה לחשוב שבעוד יומיים אמצא תשובה ומענה לכל הסוגיות הבוערות שמעסיקות אותי כמנהל חינוך בקיבוצי. הלוואי, אבל זה לא יקרה. אבל, וזה כל ההבדל, ביומיים הקרובים אני מניח ומאמין שאמצא שותפות ושותפים. אנשי ונשות חינוך מעולים שמתמודדים ומתלבטים בסוגיות דומות, ולעיתים אף זהות לאלו שמעסיקות אותי. אנשי עשייה וחזון שעושים לילות כימים למען חינוך הדור הבא של אזרחי המדינה.

ומתוך ה'יחד' הזה, מתוך המפגש המשותף, השיח, ההתלבטויות, הדיונים, התובנות וגם אי ההסכמות יצמח משהו חדש, אחר, שבעזרתו ניתן יהיה לשנות, להשתנות, להתקדם. 

בספר בראשית, פרק ב' נאמר וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִיםלֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. ובמגילת קהלת פרק ד' נכתב "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, .... כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ". וכאשר אנחנו מפגישים פסוקים אלו עם המונח הכל כך מוכר לכן ולכם של 'בדידותו של המנהל' אני מניח שיהיה קל להסכים על חשיבותו של המפגש בכנס זה. כן גם המפגש הלא פורמלי, הבלתי אמצעי שיתרחש בשעות שמעבר לתוכן המובנה.

בני האדם נוצרו ונשארו יצורים חברתיים מעצם טיבם וטבעם. לכולנו חשוב להיות חלק ממשהו. להרגיש שייכים. הצורך להשתייך מאובחן כצורך ראשוני ובסיסי ובפסיכולוגיה הוא נחשב למניע עיקרי לפעולה. הצורך בשייכות מופיע בפירמידת הצרכים של מאסלו. הוא מפורט גם בתיאוריית שלושת הצרכים  של מקללנד. מכאן, פשוט להבין עד כמה חשובה ונחוצה תחושת ההשתייכות של כולנו לקבוצה הכל כך נכבדת שנמצאת כאן היום. הנהגת התנועה הקיבוצית, צוות אגף החינוך ומנהלות ומנהלי החינוך.

אני רוצה לסיים את דבריי בתודה.

תודה לדבי ולכל הצוות של אגף החינוך בתנועה שנותנים לנו, לכולנו להרגיש שייכים בכל שלב ובכל רגע בעשייה. שמאפשרים לנו להיות ולהרגיש חלק מהשלם ולא 'לקוחות' או צרכנים'. שרואים בנו שותפים מלאים וככאלו בעלי דעות הניתנות לייצוג והשמעה. תודה על העשייה המתמשכת לכל אורך השנה במגוון רחב מאוד של נושאים ותודה מיוחדת על הכנס המעניין שצפוי לנו ביומיים הקרובים.

תודה לכל מי שבחרה לבוא לכאן היום, אין ספק שמדובר בקבוצה איכותית ומובחרת שאני שמח, ויותר מכך גאה להיות שייך אליה.