מירה בן־ ארי מניצנים: גיבורת מלחמת העצמאות של האלוף הרצי הלוי - טור מיוחד ב"ישראל היום"

"האפשרות לכתוב על דמות של גיבור צבאי מתולדות העם והמדינה, בשנת השבעים להקמתה, מעוררת מיד לבטים קשים. באלפי שנות קיומו של עמנו, בעשרות שנות ציונות ובשבעים שנות המדינה - כה רבים הם הגיבורים, אמיצי הלב ומחרפי הנפש, עד שנדמה כי הבחירה בלתי אפשרית. בשנת השבעים לעצמאותנו, בחרתי להעלות על נס סיפור גבורה ממלחמת העצמאות, סיפורה של מירה בן־ארי, ממגיני קיבוץ ניצנים, המרגש ומעורר לבטים ומחשבות גם היום.

מירה בן־ארי עלתה ארצה מגרמניה בשנת 1943 והיתה ממקימי קבוצת ניצנים. בימי ההעפלה פעלה כאלחוטנית, ועמדה בקשר עם ספינות המעפילים שעשו דרכן לחופי הדרום. בראשית יוני 1948 נטלה חלק בהגנה האמיצה והנואשת על קיבוץ ניצנים הנצור והמבודד בפני מתקפה מצרית כבדה. הנשים והילדים פונו מהקיבוץ במסגרת מה שכונה "מבצע תינוק", אך מירה, שכישוריה כאלחוטנית היו חיוניים, התעקשה להישאר עם המגינים שנותרו ביישוב.

לאחר 15 שעות לחימה נכנסו חיילים מצרים בשערי הקיבוץ, ומירה שידרה למטה הגדוד את המסר האחרון: "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם". בכיס מעילו של בנה, דני, שפונה מניצנים עם שאר ילדי הקיבוץ, נמצא פתק שהטמינה מירה, ובו כתבה לבעלה, אליקים: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט, זה קצת קשה - יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם! אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול! אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותנו להחזיק מעמד, על אף העובדה כי מעטים אנו - הרי בכל זאת נשיג אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדהּ, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו! תבקר אותו הרבה, ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי! מסור לאמא ואבא הרבה נשיקות, ובקש בשמי סליחה שלא כתבתי להם, אבל אני באמת אינני יכולה!"

שלושים ושלושה ממגיני הקיבוץ נהרגו בקרב הקשה ומאה וחמישה נפלו בשבי. מירה יצאה עם מפקד הכוח, אברהם שוורצשטיין, כדי להיכנע למצרים. החיילים המצרים ירו בשוורצשטיין והרגו אותו. בתגובה, שלפה מירה את אקדחה והרגה את הקצין המצרי שירה בו. היא נורתה ומתה במקום, בת 22 במותה.

סיפור הגבורה הזה, מלפני שבעים שנה, מציע לנו תובנה רבת ערך לשבעים השנים הבאות, וגם מעבר להן. בחירתה של מירה לשרת, ונכונותה לשלם על כך בחייה, לא הייתה דווקאית, אלא עניינית: היא לחמה ככל הלוחמים, כי זה מה שנדרש. ראוי לנו, בשנתנו השבעים, לחנך חלקים גדולים ככל האפשר מהחברה לתרומה ולגבורה, צבאית או אזרחית, ולהצמיח גיבורים מכל שדרות החברה, מכל מגדר, גזע ודת, תוך הבטחת תנאים לשירות שוויוני ומכבד לכל".

מירה בן־ארי ז"ל

למרות הגעגוע לתחושת הבראשית של ימי תש"ח, מדינת ישראל של היום אינה מתקיימת כשחרב מונחת על צווארה. כיום, כאשר ישראל שוכנת לבטח ואינה חיה תחת איום קיומי, אנו מרבים לעסוק בחובות המדינה לאזרחיה. בעיניי, דווקא כעת חשוב שבעתיים להדגיש גם את חובתו של היחיד למדינה ואת ערבותו של הפרט לכלל.

גבורה קשורה קשר הדוק לבחירה. זוהי בחירתו של היחיד, לעשות מעל ומעבר, לוותר, לשלם מחיר אישי ולהקריב, עד כדי חירוף הנפש ממש - פשוט כי זה מה שצריך, ואף על פי שאפשר היה גם אחרת. הגבורה המשפחתית אינה נופלת, בעיניי, מזו הצבאית: בחירתה של מירה להיפרד ממשפחתה בידיעה שאולי לא תשוב לראותה, אינה מובנת מאליה, ורק הנסיבות המיוחדות יכולות להסבירה.

מירה לא זכתה לגדל את בנה ולהכיר את נכדיה וניניה, אך היא רשמה פרק בגבורה היהודית והישראלית, שהוא גם פרק של גבורה נשית. נינהּ של מירה, נכדו של דני, שפונה מניצנים במבצע "תינוק", משרת היום באמ"ן.

לרגל ציון שנת ה-70 למדינת ישראל ולצה"ל יצא לאור בשבועות הקרובים הספר "הגיבורים שלנו". זהו ספר ייחודי במהדורה חגיגית המביא את סיפורם של 70 גיבורים צבאיים שנבחרו על ידי 70 דמויות מובילות בחברה הישראלית. הכותבים בחרו את הגיבורים האישיים שלהם בדמות הורים, בנים, אחים וחברים, וכן בחרו בדמויות שעיצבו במרוצת בשנים את ערך הגבורה, האומץ והדבקות במטרה כפי שמוכרים בכל בית בישראל וכמובן, בשורות צה"ל.