מאמרים משולחן ההדרכה של הגן הקיבוצי: דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד

דו"ח העוני שפורסם בתחילת החודש על ידי המוסד לביטוח לאומי מציג נתונים מדאיגים לגבי החברה הישראלית בשנת 2016: שיעור העוני בישראל (18.5%) הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD; כרבע מילדי ישראל (840 אלף ילדים) חיים בעוני; עלייה נרשמה במספר המשפחות העניות שבהן שני בני הזוג עובדים; הפערים החברתיים, על אף שהצטמצמו בשנים האחרונות, הינם עדיין מהגבוהים בקרב מדינות ה-OECD (מדד ג'יני גבוה בכ-10% מממוצע המדד במדינות המפותחות). בנוסף, מעיון בתוצאות מבחנים של תלמידי בית הספר (מיצ"ב, PIRLS) כפי שמפורסמים באתר הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, ניתן לראות כי קיימים פערים חברתיים משמעותיים בהישגיהם של תלמידים ממגזרים שונים ומשכבות סוציו-אקונומיות שונות, לטובת תלמידים מרקע גבוה יותר.

מאחורי אותם מספרים 'יבשים' עומדת המשפחה המודרנית בישראל. אב ואם, אשר קמים בבוקר, ויוצאים לעבוד במשרה תובענית, לא לפני שיפקידו את ילדיהם הקטנים למשך שעות רבות, במסגרות גניות, שפעמים רבות פועלות ללא פיקוח ובחלק מהמקרים, פועלות על פי סטנדרטים שאינם מתיישבים עם ידע עדכני הקיים היום בתחום התפתחות הילד. את הילדים הגדולים יותר, ישלחו אותם הורים עובדים לבית הספר, אשר אמנם פועל על פי חוק, תקנים והכשרות, אך מנתוני מבחני המיצ"ב ומנתוני מבחנים בינלאומיים (ראה אתר הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך) נראה כי באופן זה או אחר, בית הספר תורם דווקא להנצחת פערים חברתיים ואולי אף להרחבתם. ככל שמדובר בשוויון הזדמנויות בחינוך – יש לנו עוד דרך ארוכה לצעוד. דומה כי אורח החיים המערבי כפי שנהוג כיום, מעמיד הורים וקהילות מול הצורך הגובר לקחת אחריות על חינוך ילדיהם, ויש לראות בו כעילה להובלת שינוי חברתי ולבניית קהילתיות וחיזוקה.

השיח הרווח בציבור ובקרב נבחריו בימים אלה, מציב בראש סדר העדיפויות את לימודי המתימטיקה, המדעים והאנגלית - אלה כביכול יכשירו את ילדינו להצליח בחייהם הבוגרים, ויאפשרו להם להשתלב באופן מיטבי בחברה המודרנית. ואולם נראה כי אנו שוכחים אי-שם מאחור עניין חשוב הרבה יותר. נראה כי הבעיה המרכזית הרווחת כיום במספר רב של משפחות הינה צמצום הקשר בין הורים מפרנסים לילדים משחקים ולומדים. ההורים בחברה המערבית נדרשים לרוב לתמרן בין סביבת עבודה תובענית מאוד, (בין אם מצבם הכלכלי קשה ובין אם מיטיב עימם) לבין גידול הילדים. ברוב המשפחות, מכורח הנסיבות, המפגש בין הורים לילדים מצטמצם לשעות ספורות בלבד בכל יום, ומתאפיין בעומס של 'משימות תפעוליות' יומיומיות, מצב אשר מאתגר את מערכות היחסים בין ילדים להוריהם. במקביל, במערכות החינוכיות ילדים שוהים שעות ארוכות בקבוצות גדולות ועם מיעוט מבוגרים, אשר חלקם (בעיקר בגילאי הגן) ללא השכלה ואו הדרכה מספקת בתחום. נתונים אלה מאתגרים את הזדמנויותיו של הילד ליצור קשרים קרובים ובטוחים מספיק גם עם המבוגרים אשר בסביבתו כאשר הוא שוהה במסגרת החינוכית. ברוב המקרים, ההורים אינם מעורבים באופן משמעותי מספיק בחוויות היומיומיות אשר ילדיהם חווים בחלק הארי של היום. נוצר מצב שבו אפוא, מערכות היחסים בין ילדים להוריהם, בין ילדים למחנכים, בין הורים למחנכים עומדות שוב ושוב בפני אתגרים. ואילו על מנת לאפשר לילד להיות פנוי לחקירה ולמידה, להגביר את תחושת המסוגלות, ולחזק את יכולתו ללמוד ולפתח מיומנויות, יש לבסס עימו ראשית מערכת יחסים קרובה, שבתוכה הוא יחוש קרוב ובטוח (Ainsworth, Blehar, Waters & Wall, 1978). אוטונומיה, ולצידה היכולת לצאת ולחקור את העולם (ובכלל זה – גם למידת מדעים, מתימטיקה ואנגלית), והיכולת ללמוד ולרכוש מיומנויות הנדרשות לחיים הבוגרים - מתפתחות כאשר ילד נושא בחובו את התחושה שהמבוגר הקרוב אליו מתעניין בו, עוסק בו במחשבותיו, וזמין לו כאשר עולה הצורך (Powell, Cooper, Hoffman & Marvin, 2014).  אורח החיים המודרני אם כן, כפי שנראה כיום, איננו תומך, לכל הפחות, בביסוס מערכות יחסים קרובות בין ילדים למבוגרים, אשר מתאפיינות בזמינות, רציפות ותחושת בטחון, ועל כן מאתגר מאוד גם את יכולתם של הילדים לצאת ולחקור את העולם, לבסס תחושת מסוגלות ולסגל לעצמם מיומנויות הנדרשות לתפקוד מיטבי בחיים הבוגרים. משימת הטיפול בילדים צעירים והכנתם לחיים הבוגרים איננה פשוטה, על אחת כמה וכמה במציאות כלכלית מאתגרת - תיאורטיקנים מרכזיים בתחום התפתחות הילד כתבו על הנחיצות בתמיכת הסביבה בהורים הצעירים לצורך כך.

בספרו "בסיס בטוח", מדגיש בולבי (אבי תיאוריית ההתקשרות) את כובד המשקל המאפיין את משימת גידול הילדים ומדגיש את הצורך בתמיכה חברתית וקהילתית עבור ההורים הצעירים: "טיפול בתינוקות ובילדים רכים אינו משימה לאדם יחיד... ברוב החברות ברחבי העולם עובדות אלו היו ונשארו מובנות מאליהן, והחברה מאורגנת בהתאם. באופן פרדוקסלי, דווקא החברות העשירות בעולם מתעלמות מעובדות בסיסיות אלו. כח האדם – של גברים ונשים – המוקדש לייצור תוצרים חומריים, נחשב ליתרון בכל המדדים הכלכליים שלנו; ואילו כוחם של גברים ונשים, המוקדש ליצירתם של ילדים בריאים, מאושרים ועצמאיים בביתם שלהם כלל אינו חשוב. יצרנו עולם הפוך... החברה שבה אנו חיים, במונחים אבולוציוניים, אינה תוצר של האתמול בלבד... ישנה סכנה שנאמץ נורמות שגויות" (בולבי, 2016, עמ' 31-32). על חשיבות התמיכה החברתית עבור אמהות צעירות כתב גם דניאל סטרן, אשר הדגיש בעבודתו את חשיבותם המכרעת של דפוסי אינטראקציה מותאמים בין תינוק להורה, בעבור התפתחות מיטבית של התינוק. בספרו “the Motherhood Constellation" (1995) מדגיש סטרן את חשיבותה של תמיכת הסביבה באם שזה עתה ילדה, בכך שהראשונה יוצרת מעין חיץ בין האם לבין האופי ה"חירומי" של המציאות, ובאופן זה, מאפשרת הסביבה לאם להתמסר אל התינוק, על מנת להעניק לו טיפול קרוב, רציף ומותאם. סטרן מוסיף ומדגיש כי כיום, משתפקידי המשפחה המורחבת והקהילה הצטמצמו מאוד, מלוא כובד המשקל נופל על התא המשפחתי הגרעיני. ואולם עולה השאלה – באיזו מידה התא המשפחתי המצומצם מסוגל לעשות זאת? לצד אנשי התפתחות הילד, מצליחה היטב גם קלינטון לבטא בספרה (2008) את חשיבותה של הקהילה לתהליכי ההורות ולהתפתחות מיטבית של הילד: "הדרך שבה ילדים מתפתחים וסיפוק הצרכים הדרושים להם כדי להצליח, כרוכים ומשולבים בחברה שבה הם חיים, ובכושרה לקיים משפחה ויחידים החיים בקרבה ולתמוך בהם". נראה איפוא, כי כיום מלוא כובד המשקל נופל על הורים צעירים, שפעמים רבות חשים בודדים בתפקיד גידול הילדים, ללא עזרה מספקת, כאשר במקביל הם נקרעים תחת הנטל הכלכלי.

הנתונים העולים מדו"ח העוני שפורסם בתחילת חודש זה מדגישים יותר מתמיד את הצורך ביצירת אינטגרציה בין חינוך לקהילה. נראה כי עלינו למצוא את הדרך חזרה לאיזון בין החיים המודרניים לחיי הקהילה. צו השעה קורא לאפשר את החיבור בין מרחבי החינוך למרחבי הקהילה ולמרחבי ההורות. על מוסדות החינוך לפעול לאור האמרה "אין תינוק (או ילד) בלי אמא" (ד.ו. וויניקוט), ולהוות "בית" עבור ילדים, אך גם עבור הוריהם: לפעול כמרחב אשר תומך בתהליכי הורות ולא רק מלמד ומחנך את הילדים, בנפרד מהוריהם. חינוך איכותי בגיל הרך, אשר פועל בשיתוף פעולה עם ההורים, הוא נכס משמעותי לקיום קהילה בריאה, והוא מהווה חוסן לקהילה כולה, מגדול ועד קטן, ותומך באיכות ההורות ובאיכות חיי המשפחה לכל דורותיה. כמו כן, יש בחינוך איכותי, המחובר לקהילה, לתרום גם להמשך הצמיחה הדמוגרפית ביישובים. בזמנים אלה, יותר מתמיד, בולט הצורך בערבות הדדית, כעמוד התווך של החברה הקיבוצית, על מנת לאפשר חינוך מיטבי, כמו גם על מנת לחזק את תחושת השייכות של כלל התושבים כשותפים בקהילה. על הקהילות הקיבוציות, כמו גם קהילות המתגוררות במרחב העירוני, לרכז משאבים ולהשקיע את מירב המאמצים על מנת לגלות מידה של אחריות, ולהבטיח את הצלחתן של מערכות החינוך בכלל, ומערכות הגיל הרך בפרט.

=============

ענת קוגלמן-להב, נשואה ואם לשתי בנות בגיל הרך, פסיכולוגית, בעלת תואר MA בפסיכולוגיה במגמה ההתפתחותית באוניברסיטת חיפה, מדריכה ברשת הגן הקיבוצי, תושבת קיבוץ מעין צבי. 

ביבליוגרפיה:

אנדלבלד, מ., גוטליב, ד., הלר, א., ולהב, כ. (2017). דוח ממדי העוני והפערים החברתיים – דוח שנתי 2016. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 14/12/17 מאתר הביטוח הלאומי: https://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Pages/oni2016.aspx

בולבי, ג'. (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה (פרק 1). תל אביב: הוצאת עם-עובד.

גליקמן, ח. (2017). מיצ"ב תשע"ז – ממצאים עיקריים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 14/12/17 מאתר הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך: http://meyda.education.gov.il/files/Rama/Takzir_Meitzav_2017.pdf

קלינטון, ה.ר. (2008). דרוש הכפר כולו. חולון: הוצאת אור-עם.

ראמ"ה, הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. (2017). ממצאים עיקריים מהמחקר הבינלאומי פירלס 2016. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 14/12/17 מאתר הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך: http://meyda.education.gov.il/files/Rama/PIRLS_2016_ABSTRACT.pdf

Ainsworth, M., Blehar, M., Waters, E., &Wall, S. (1978). Pattern of attachment: A psychology study of the Strange Situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum.

Stern, D. (1995). The motherhood constellation: A unified view of parent-infant psychotherapy (chapter 11). New-York: Basic Books.