כל מה שמעניין בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים - בניוזלטר השבועי

כמדי שנה התקיים הטקס למרגלות האנדרטה לזכר נופלי הקיבוצים שביער הקיבוצים, בשטחי המועצה האזורית מגידו. בטקס השתתפו משפחות שכולות, מזכ"לית הקיבוץ הדתי, שרה עברון, ראש המועצה האזורית מגידו, איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית זבולון, עמוס נצר, נציגי יד לבנים וארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מספר קומונות של שנת השירות בתנועה הקיבוצית, חברי תנועות נוער ופעילי התנועות הקיבוציות. הנחתה את הטקס יערה ירון מעין השופט. את אבוקת הזיכרון הציתה נורית מורן שריג, אלמנתו של רב סרן יוסף שריג ז"ל מקיבוץ בית השיטה. 'יזכור' קראה ברכה גולדשמיט, אלמנתו של רב סרן אבנר גולדשמיט ז"ל מקיבוץ חולתה, ו'קדיש' קרא גדי דורלבר, אחיו של סגן חנוך דור ז"ל מקיבוץ שדה אליהו. שלושת הנופלים נהרגו בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. 

מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר דיבר בנאומו על המחיר העצום בנופלים ששילמה התנועה הקיבוצית במאבק על ביטחונה של מדינת ישראל ובמלחמת יום הכיפורים בפרט – אחד מכל חמישה נופלים הגיע מקיבוץ. "אנחנו, בני התנועות הקיבוציות, שהתייצבנו תמיד כשהמדינה קראה לנו, מתייצבים גם היום בהתיישבות על קו הגבול, בצבא ההגנה ובכוחות הביטחון, ובמאבק על צביונה הדמוקרטי של המדינה. מאיר הוסיף "אני עומד פה היום, ובעודי מביט בשמות נופלינו הרבים, אני נדרש לומר את המובן מאליו, שצריך להיאמר לכל אלו המנסים לשכתב את ההיסטוריה, ולהפוך אותנו לאויבים מבית: איך אתם מעיזים? אנחנו אנרכיסטים? אנחנו  סרבנים?  אנחנו בוגדים? תתביישו לכם! אנחנו ציונים! אנחנו יהודים! אנחנו דמוקרטים! אנחנו ישראלים גאים! אנחנו גאים בעצמינו, גאים בתרומתנו למדינה שלנו וגאים בבנינו ובנותינו שהקריבו את חייהם למענה".

תא"ל יוסי כראדי, קצין הקשר והתקשוב הראשי, היה נציג צה"ל בטקס וסיפר: "בקיבוצי, החותרים, כמו ביתר הקיבוצים, ישנה אנדרטה עם שמות ופנים, בה במבט אחד, בכמה שניות של דומיה מקודשת, הם גורמים גם לנער הפוגש בהם לעצור, להשיל מעליו ברגע את שובבותו ולהצטרף למסע של התנועה הקיבוצית, למסע של מדינת ישראל. להצטרף לחלוצים אשר עיצבו את מפתה של ארץ ישראל מדרום ועד צפון תחת ההבנה שתלם הטרקטור היום הוא הגבול של מחר. התנועה הקיבוצית איבדה את מיטב בניה ובנותיה כאשר ערבי היסוד שלה - חלוציות, התנדבות ותרומה לחברה - הביאו אותם לכל חזית לחימה, וכן להיפצע או ליפול בקרב. דווקא ביום זה חשוב להביט קדימה. הנוכחות המרשימה של בני הקיבוצים בפיקוד הבכיר של צה"ל, ובכלל בחברה הישראלית, כמו אומרת לנופלים 'לא לשווא לחמתם'".

אל"מ מיל. ישראל אריאלי חבר קיבוץ גניגר דיבר בשם לוחמי מלחמת יום הכיפורים. אריאלי, שכונה "זברה", היה מ"פ טנקים בחטיבת המילואים 179, ואחרי שמפקדיו נפגעו קיבל את הפיקוד על גדוד טנקים. "שלושת המג"דים בחטיבה היו קיבוצניקים ומרבית הלוחמים. הייתה בנו מוטיבציה אדירה. אני זוכר את מפקד האוגדה רפאל איתן (רפול) דוחק בנו "להסתער מהר כי מזרחית ל'ציר הנפט' אין אף דובר עברית". אריאלי וחבריו השמידו יותר ממאתיים טנקים סורים, והיו הגדוד הראשון שהבקיע וצלח לשטח סוריה. אחרי התמקדמות והגעת כוחות נוספים הועברה יחידתו לחזית הדרום מול המצרים וגם שם נמשכה המשיך הגדוד בהצלחות והתקדם עד הקילומטר ה-101 המפורסם בו אחרים סיום המלחמה נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים. "איבדנו בקרבות 84 לוחמים שאני נושא את זכרם היקר יום יום" אמר אריאלי בכאב.

ח״כ אלון שוסטר מקיבוץ מפלסים, סגן שר הביטחון לשעבר, ציין בדבריו: ״התנועה הקיבוצית בה גדלנו הרימה את דגל ההתחדשות החברתית ונס העצמאות הלאומית. לא רק תסכול עולם גודש אותנו בסופרנו את שורת ההולכים מאיתנו לבלי שוב, שהרי, אנחנו חינכנו אותם, כפי שהורינו חינכו אותנו, לקום לפני השחר לעבודה ולמלאכה,שהרי, אנחנו הטמענו בהם, ממש כפי שהורינו טמנו בנו, את שירת העם שנלחם על חייו, ביזע ובדמע. משכך, לצד היגון שבא בחטף, נמצאת גם הגאווה. אם יש נחמה אל מול האובדן העצום הרי היא טמונה בהבנה הנוראה אך ההוגנת, שהבנים והבנות חרפו נפשם למען חיים של טעם, כבוד ותקווה, ממש כפי שהתחנכו".

דדי היה צעיר בשנתיים מאפרים והיו ביניהם חברות ואהבה ללא גבול. היו חברים בלב ובנפש. כל סודותיהם סיפרו אחד לשני, ולא יכלו לחיות אחד בלי השני. אפרים התנדב לשריון וסיים כחניך מצטיין את כל שלבי האימונים: טירונות, מטקי"ם וקורס קצינים. דדי התגייס שנה אחריו כשגם הוא מסיים את חלקם בהצטינות. עד שהגיע גם הוא לקורס קציני שריון. אפרים הבטיח לאבא ואמא שבטקס סיום הקורס הוא יהיה זה שיענוד לדדי את דרגות הקצונה! המלחמה שיבשה את התוכניות. עם פרוץ המלחמה החליט מפקדם, שיש להפריד ביניהם ודדי נשלח למרכזם התעלה. לאחר יום לחימה נפצע דדי והגיע לאיכילוב שרוף כולו. אפרים נלחם עם "כח לפידות" עד שב-18 באוקטובר, בהיותם מעבר לתעלה, ספג הטנק שלו פגיעה ישירה. שלושה קצינים שהיו בטנק נהרגו. אחד נשאר פגוע נפש. 

לפתע, נקראתי למזכירות ושם אמרו לי האנשים מקצין העיר שאפרים נהרג. היו בחדר גם המזכיר ועוד חבר. הייתי המומה אך הבנתי שהם פנו אלי מאחר ולא העיזו ללכת לאמא. ללא אומר הבנתי שאני, האחות הבכורה, אישה צעירה בת 27, עם בעל שגם הוא מגויס, אמא לשני ילדים פעוטים, אני זו שצריכה ללכת ולהחריב את בית הורי, אני זו שצריכה לספר לאמא על נפילת אפרים. נראה לי שאז קפא ליבי. אבן גדולה הונחה שם וסגרה הכל בתוך הלב פנימה. כי אחרת איך אוכל לספר זאת לאמא? איך אוכל לנחם את אבא? איך אוכל להחזיק את המשפחה שלא תקרוס לחלוטין? ואיך, בשם אלוהים, נוכל לספר לדדי על נפילתו של אפרים? איך נוכל לא לספר לו? איך הוא יצליח אחרי זה למצוא כוחות להבריא את גופו השרוף?

בימים הקודמים החל דדי להתגבר במאמצים עליונים על הכויות הקשות בכל גופו, על גרונו השרוף, על הכאבים הקשים והתחיל להחלים אט אט. כאשר אבא נכנס אליו, לאחר שכבר ידע על נפילת אפרים, דדי נופף לו בשמחה במכתב שכתב בידו השמאלית, הפחות שרופה. דדי לא הצליח להתגבר על המכה. הוא דעך, אמר לאמא שאין לו בשביל מה לחזור הביתה, מצבו התדרדר ושלושה שבועות לאחר מכן נפטר. והפעם, זה היה קשה עוד יותר. הבית היה ריק וקודר. אנשים חששו להגיע ל"שבעה". כמה שדיברנו, העלנו זכרונות ואף צחקנו בשבעה על אפרים, ותלינו תקוותינו ויהבנו בדדי – עכשיו לא הצלחנו להתרומם. היה קשה ועצוב. אפילו ההומור המשפחתי לא צלח ולא עלה בידינו להרים את הראש מחמת הצער הכבד.

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, אך אין זה נכון. הזמן מטשטש את הזיכרון; הזמן פוגע בזיכרון החי, השוטף. אני כבר לא זוכרת את הבעות הפנים, את גווני הקול, את תנועות הגוף, את האדם השלם. נשארו התמונות, קטעי זכרון קצרים. הדברים שנאמרו או סופרו אז – רק הם נותרים. אך הזמן אינו מרפא את הכאב, את החור שבלב. עם הזמן לומדים לחיות עם הכאב, לומדים לתפקד כאילו כלום. אבל בפנים תמיד תמיד הגרון נחנק והדמעות זורמות ברגע של הבהוב זכרון, כאשר מילה מזכירה משהו מהם, כאשר רוצים לספר לדור הבא מי הם היו, איך התנהגו, מה חשבו. עם הזמן רגשות חדשים נוספים על הכאב: תחושת החסר, כאילו חלק מגופי נגדע ותמיד חסר לי משהו. ותחושת ההחמצה: מי הם יכלו להיות היום, איך היתה נראית משפחתנו לו היו שניהם איתנו. מה הפסידה החברה, העם, המדינה עם חסרונם של אלה שהלכו, כי הרי הטובים תמיד הולכים בראש. את זה הזמן לא מרפא, לא משכיח ולא מחליש. הקושי לשאת את זכרם ואת חסרונם מלווה אותי תמיד.

יו"ר סניף יד לבנים הקיבוצי, ד"ר אירית בר-נתן (מעגן מיכאל) הנחתה את האירוע ואמרה למשפחות השכולות שהגיעו למפגש: "אנו המשפחות השכולות קמות כל יום עם זכרו של הבן או הבת, האח או האחות, או ההורה שנהרג והולכות לישון איתו בכל ערב. למשפחות השכולות אין דרך אחרת, אלא להתחזק – בחיבוק, עזרה ועידוד ביחד עם  הזיכרון, ההנצחה, המפגש והיחס החם מהקהילה שלהם. התפקיד שלי הוא לייצג אתכם בארגון יד לבנים ובמוסדות במדינה בעיקר במשרד הביטחון. כמו כן, אני הכתובת שלכם לבעיות שונות מול הקיבוץ ומוסדותיו. אני לרשותכם ולעזרתכם בנושאים אלה".

מזכ"ל התנועה, ניר מאיר, הסביר מדוע הוחלט להקדים השנה את הטקס ולקיימו מספר ימים לפני יום הזיכרון ואמר כי "ידענו שלא יתנו "בלטה" בחגיגות ה-75 למדינה, לכן החלטנו לספר בכוח את סיפורנו ועשינו זאת דרך הסיפור של מלחמת יום הכיפורים שהשנה מציינים לה יובל. יש לנו צורך לספר את האמת שלנו על רקע נרטיבים שגויים שמסופרים כיום חדשות לבקרים בחברה ובתקשורת הישראלית". לבסוף ציין מאיר כי העובדה שהטקס השנה מוקדש לאותה מלחמה ארורה הביאה לכך שהוא מזהה השנה במפגש פנים חדשות ומשפחות שלא הגיעו בעבר.

שרה עברון, מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי, סיפרה על שיחה שהייתה לה עם אחות שכולה שדיברה על "החברות ב'משפחת השכול' שעליה אי אפשר להזדכות, גם לו רצינו. מעין ברית גורל מחברת אותנו, בין אם נרצה ובין אם לא". עברון ציינה כי "השנה ביתר שאת אנו חשים את הקושי והשבר ביכולת להחזיק את ברית הייעוד. המפגש כאן היום מנסה ליצור מרחב מוגן ושקט, ובתוכו ניצבת המחויבות שלנו - חבריכם וחברותיכם בתנועות הקיבוציות, להיות יחד איתכן המשפחות, בכאבכן, ולו שבוע אחד בשנה בפומבי. הברית שהביאה אותנו יחד, ברית גורל וברית ייעוד מאותגרות השנה יותר מתמיד. נעשה ככל יכולתנו לשמור על הבריתות האלה ולבנות יחד עתיד משותף כאן בארץ הזאת". 

בנוסף לדוברים, ניתן כמובן חלק משמעותי לנופלים ומשפחותיהם. במפגש הוקרנו סרט שהביאה לאה עקרון, אחותו של סרן איתמר גולני ז"ל מאפיקים ואלמנתו של רס"ן אורי ארבל אלג'ם ז"ל ממשמר העמק, שנהרג בקרב על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים, וסרט מקוצר על הטייס סגן אלעזר נחלון ז"ל משדה אליהו שנהרג בטיסה מבצעית במהלך המלחמה, אותו הציג אחיו, פנחס נחלון שגם סיפר על בית הוריהם. את הסרט על אלעזר ז"ל ערך עידו גלס מקיבוץ פלמחים, אחיו של רס"ל יורם גלס ז"ל מחפציבה, לוחם שריון שנהרג גם הוא באותה מלחמה. נורית הרפז, אחותו של הטייס סרן יורם לפידות ז"ל מהזורע שנהרג בטיסה מבצעית באזור תעלת סואץ ואלמנתו של  הטייס אל"מ רמי הרפז ז"ל שנפל בשבי המצרים במלחמת ההתשה לשלוש וחצי ושוחרר בנובמבר 1973, ריגשה בסיפורה על אחיה שנפל בזמן שגיסו יושב בשבי המצרי ושוחרר לאחר נפילתו ועל התמודדות המשפחה בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו.

במהלך היום התחלקו השינשינים לחמש קבוצות ביער הקיבוצים, בו נמצאת האנדרטה, ונפגשו עם ארבע משפחות שכולות אשר בניהן התנדבו לשנת שירות לפני שירותם הצבאי, במהלכו נפלו – שמוליק, אביו של מורן כהן ז"ל מאשדות יעקב איחוד, בועז, אביו של תום כיתאין ז"ל מנווה שלום, רחל ואורי, הוריו של פז אליהו ז"ל מעברון ועינב ואיתן (מלווה קומונת הש"ש בפנימיית בית אפל), הוריו של עידו ברוך ז"ל מגדרה. המשפחות סיפרו לשינשינים את סיפורם האישי של הבנים שנפלו ועל מורשתם, ועסקו במנהיגות ובמשמעותה של עשייה ערכית למען החברה. קבוצה נוספת פגשה את ע' מקיבוץ בשפלה, קצין בכיר הנמצא בחופשת שחרור שפיקד על יחידה מובחרת וסיפר על היתקלות מבצעית עם מחבלים שהייתה לו עם צוותו במהלך השירות הצבאי בדרום לבנון ועל מנהיגות, לקיחת אחריות והתנדבות לשירות משמעותי.

סגן פז אליהו ז"ל התנדב בכפר הילדים נרדים בערד ונפל במבצע "צוק איתן" במסגרת שירותו כקצין בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים, סמ"ר מורן כהן ז"ל התנדב בכפר הנוער נווה הדסה ונפל במלחמת לבנון השנייה בעת ששירת כלוחם וחובש בסיירת צנחנים, סמ"ר תום כיתאין ז"ל התנדב לשנת שירות בשומר הצעיר ונפל באסון המסוקים בעת ששירת כמפקד בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל וסמ"ר עידו ברוך התנדב לשנת שירות במסגרת עמותת "קדימה" בבית לנוער בסיכון באור יהודה ונפל בפיגוע ירי בעת שאבטח עם צוותו מפלס"ר גבעתי את "צעדת השומרון", סמוך לשבי שומרון.

לאחר מכן התקיימו מעגלי שיח, בהובלת פעילי התנועה, לעיבוד וסיכום המפגשים עם המשפחות והתובנות שעלו מהם ומההשתתפות ביום כולו, ושיחה על השלב הבא של השינשינים - יציאה לשירות צבאי משמעותי. בסיומו של היום השתתפו כולם בטקס המרכזי באנדרטה לזכר חללי הקיבוצים.

בנימין קנדל לא סיפר לאביו, יורי, על מה שעבר עליו כלוחם שריון במבצע צוק איתן, אך הטראומה נשארה איתו וצילקה את נפשו. "הוא היה כמו עלה נידף, שמחת חייו פשוט נעלמה", סיפר יורי על הימים ההם לעיתונאי 'הארץ', תום לוינסון. רַדַּי פילס ביקר בגיהנום בעודו בחיים. "אש ופיצוצים בכל מקום, גשם וריח של שרוף", סיפר לאמו על זירת ההתרסקות של שני מסוקי היסעור באסון ההוא ב–97', בה היה מתוקף תפקידו כחובש, כחלק מהכוח הצבאי הראשון שהגיע למקום. מעט לאחר מכן, החלו להופיע אצל רדי תסמינים למצוקה נפשית. 

לקראת יום הזיכרון, שוחח "הארץ" עם שש משפחות שיקיריהן שמו קץ לחייהם בשל פוסט־טראומה שממנה סבלו בעקבות שירותם הצבאי, וביניהן גם משפחותיהם של בנימין ורדי ז"ל.

לחצו כאן לקריאת הכתבה

ריחות של בית, של בישולים, של אפייה ועוגות הם ריחות של חיים. בשנים האחרונות הצטרפו רבים ליוזמת הנצחה עם מתכונים מיוחדים שהנופלים אהבו להכין ולאכול. במקרה של סגן פז אליהו ז"ל מעברון שנהרג בקרב בחאן יונס במבצע צוק איתן, אמו לא הסכימה להוציא מהמקפיא את הפחזניות שאהב והן שכבו שם במשך שנים. הפחזניות הפכו סמל לגעגועים לפז ועדות לזמן שעצר מלכת. עכשיו, לראשונה, היא מכינה אותן לחברים הטובים שלו וגם אחרים יוכלו להכין ולהנציח את זכרו בדרך נוספת.

לחצו כאן למתכון של הפחזניות שפז אהב באתר "מתכון עם זיכרון"