כל מה שמעניין בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים - בניוזלטר השבועי

כמידי שנה התקיים הטקס לרגלי האנדרטה לזכר נופלי הקיבוצים שבמועצה האזורית מגידו. בטקס השתתפו משפחות שכולות, מזכ"לית הקיבוץ הדתי, שרה עברון, ראש המועצה האזורית מגידו, איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית זבולון, עמוס נצר ונציגי יד לבנים וארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מספר קומונות של מתנדבי שנת השירות בתנועה הקיבוצית, חברי תנועות נוער ופעילי התנועה. במהלך הטקס ניצבו במשמר הכבוד על הבמה חיילי מסלול הנח"ל של התנועה הקיבוצית שמבצעים פרק משימה בעכו.

מנחת הטקס, יערה ירון (עין השופט), פתחה ואמרה כי "הטקס היום יעמוד בסימן 20 שנה לאינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן. זכרם של חללי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן חקוקים על לוחות לבנו יחד עם זכרם של כל חללי הקיבוצים אשר חקוקים פה על קירות האנדרטה. כל שם הוא עולם ומלואו". את אבוקת הזיכרון הדליקה לאה בר, אמו של סרן דרור בר ז"ל מעינת, אשר נפל בקרב במחנה הפליטים ג'נין במהלך מבצע חומת מגן. לאחר מכן קראה את ה'יזכור' נורית מורן שריג, אלמנתו של רס"ן יוסף שריג ז"ל מבית השיטה שנפל בקרב באזור חושניה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. שלמה ליבוביץ, אביה של נעם ליבוביץ ז"ל שנרצחה בפיגוע ירי בכביש 6 סמוך לקיבוץ אייל ביוני 2003, אמר תפילת קדיש. 

השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, שהיה נציג הממשלה בטקס והנואם המרכזי, אמר בין היתר: "אני כאן, קודם כל, מתוך הרגשה שאני שייך, שאני בן משפחה כאן. יש לי כאן, חרוטים על גבי האנדרטה, מפקדים, פקודים, חברים רבים. מיום שהתגייסתי לצה"ל, ליחידה, לפני לא מעט שנים, נשאתי את אלונקת ביטחון ישראל עם בני קיבוצים שמספרם בה בלט. אני מרשה לעצמי לומר, שהאתוס הקיבוצי, שממנו הם באו, ועדיין באים, והביאו ומביאים אתם – הוא האתוס של הצוות, הקבוצה, השיתוף והעזרה ההדדית.

אי אפשר כלל לחשוב על ניצחוננו במלחמת העצמאות, על קיומנו כמדינה בעשרים השנים שאחריה עד מלחמת ששת הימים, על מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה – אלמלא היו לנו מאות קיבוצים, פזורים ברחבי ארץ ישראל, ואלפי לוחמים, חברי קיבוצים, ובניהם, ונכדיהם, נחושים, חדורי תחושת שליחות ופועלים מכוחה של אחריות". 

נציגת המשפחות השכולות של חללי פעולות האיבה הייתה עיריה מרדכי, אלמנתו של יאיר מרדכי ז"ל מקיבוץ שלוחות שנרצח באוקטובר 2001 כאשר עצר מחבל מתאבד התפוצץ ליד מכוניתו בשעה שעצר לידו כ-300 מטרים לפני שער הקיבוץ. עיריה שיתפה בדבריה אודות חייו של יאיר ז"ל, סיפור היכרותם ונסיבות מותו, והוסיפה: "על אף שעברו 20 שנה, אני זוכרת את אותו היום, היום הארוך ביותר בחיי. לא דמיינתי שפחות מחודש אחרי נפילת מגדלי התאומים, המגדל שלי יקרוס, ואין להשיב. הרוח של יאיר עדיין נותנת לנו רוח גבית, אבל חסרונו הפיזי מוחשי ולא צריך להסביר לקהל זה...".

נציגת המשפחות השכולות מקרב חללי מערכות ישראל הייתה בתיה אשכנזי לוי, אמו של סמ"ר ארז אשכנזי מרשפים, לוחם בשייטת 13 שנפל בקרב בשכונת בקשי שברצועת עזה בפעולה ללכידת מבוקשים ופעילי טרור. בתיה סיפרה על ארז ז"ל ואמרה: "יום אחרי שארז נהרג הודיעו על הודנה, ואני, למרות תחושת ההחמצה הנוראה, התנחמתי בידיעה שאולי אני האם האחרונה שאיבדה את בנה בעזה. אבל אחרי רגיעה של חודש וחצי שוב התלקחה האש וגבתה את המחיר הקשה מכול, ובכל פעם שנהרג חייל בעזה או במקום אחר אני רואה לפניי את קצין העיר בפניו החיוורות עומד אצלי בבית ביום הנורא ההוא. והאדמה הזו לא שבעה עדיין וממשיכה לגבות קרבנות מטובי בניה".

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, אמר: "3100 שמות חקוקים על לוחות הזיכרון כאן באתר ההנצחה. 3100  סבים וסבתות, אבות ואימהות, בנים ובנות. מספר בלתי נתפס ועצום בממדיו, שאינו עומד בשום יחס לגודלנו היחסי בחברה בישראל. רק בחודש האחרון, נוסף לצערנו גם שמו של ברק לופן ז"ל אל קיר הנופלים. ברק שנרצח בפיגוע הטרור בתל אביב השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים קטנים ומשפחה ענפה וכואבת בקיבוץ גינוסר.  נשוב שנה שנה, בכדי לזכור את כולם, להזכיר את סיפור חייהם, לכאוב את אובדנם ואת המחיר הכבד מנשוא, שאנו בתנועה הקיבוצית שילמנו בדמם של מיטב חברינו ובנינו. התנועה הקיבוצית זוכרת מוקירה ומרכינה ראש היום לזכר הנופלים ששירת חייהם תמה בטרם עת. יהי זכרם ברוך ונצור בליבנו לעד".

איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו, הזכיר בנאומו את סיפור של דרור בר ז"ל, ואמר: "אני גאה כראש המועצה האזורית מגידו לארח כאן בגבעות מעל קיבוץ משמר העמק שחגג השנה 100 שנים את הטקס המיוחד, המכובד והמרשים הזה. כולנו שותפים לזיכרון ולכאב. אנחנו מביטים וזוכרים דרך עיניכן - משפחות יקרות ואהובות, אתן שנושאות את משא הכאב יום יום ולילה לילה".

ואנחנו ידענו - כי מלחמתנו אף פעם לא די לה וגם אם עברה למקום אחר, שינתה פניה, אופייה, ושדות הקרב יעברו מן העבר הזה אל העבר האחר, דור ילך ודור צעיר יתפוס מקומו. אנחנו, אנחנו, נהיה שם ראשונה. כך היא מצוות חיינו מלומדה - כך גדלנו, גם כך התגבש טיבענו, זה היה כור מחצבתנו.

סבי אברהם (אבקה) קלינמן, היה צועד בערבו של יום הזיכרון, בראש התהלוכה אל בית קברות, בדרך הארוכה אל הפרדס, שעות אחר הצהריים, העם כבר מתכונן לחגיגות העצמאות, ואצלנו רק בסיום יום העבודה התפנה הקיבוץ לזיכרון - הרי לעמל נולד. הוא היה מניח את מוט נס הקוממיות שהוענק לקיבוצי, קיבוץ רמת הכובש, על לחימתו ארוכת השנים, מעגן אותו המתקן החוגר במותניו ומתיר רק לחברים שלחמו להגנת המשק (המחנה בפיו) במלחמת העצמאות להחליפו לכשהתעייף. בבית העלמין היה נעמד מול המיקרופון, הדור בחולצות הלבנה וקורא בהתאמה את שמות חללינו - שעד היום זוכר אני אותם, באותו הסדר, באותה האינטונציה, כפי שהופיעו ברשימתו ועודכנו - כל מלחמה או אירוע מצער אחר.

בשקט, בקדושה כמעט, היינו באים אל חדר הזיכרון "ביד למגינים", יחפים, פוסעים על רצפתו של החדר היחידי בקיבוץ שהיה מכוסה שטיח, מסתכלים בעיניהם שבתמונה וסופגים אותם אל דמנו - הם הפכו חלק מהווייתנו. בבתי הילדים בשעת ההשכמה, בדרך על המדרכות הלוהטות למכבסה, בקור הבוקר בדרך לגיוס, בקטיף או בניקוש היבלית בכותנה, במבצע איסוף הקש או במשלוח בלול. שם התעצבנו, שם נבנתה רוחנו.

וכך את בגדי השלחין הכחולים החליפו מדי הזית, והנעליים שנתפרו בסנדלריה – הוחלפו בנעלי לוחמים, והיד שאחזה מעדר או צינור השקיה לפתה את ידית האחיזה, חמש אצבעות על המתפס. משדות הקיבוץ הלכנו אל שדות האימונים ואל שדות הקרב, ומבתי הילדים אל שדרת האוהלים והקסדה והאפוד. אבל האש שיקדה בחזה הייתה אותה האש, והניצוץ בעיניים אותו הניצוץ.

יו"ר סניף יד לבנים הקיבוצי, ד"ר אירית בר-נתן (מעגן מיכאל) הנחתה את האירוע ואמרה למשפחות השכולות שהגיעו למפגש: "אני עומדת לרשותכם כל השנה ומודה לכם שהגעתם למפגש השנתי. תפקידי הוא לייצג אתכם בארגון יד לבנים, מול משרד הביטחון ומול קיבוצכם במידה ויש צורך. אני רוצה להודות לאנשי התנועה הקיבוצית על עזרתם לאורך כל השנה ובמיוחד בארגון היום הזה".

אחריה דיבר מזכ"ל התנועה, ניר מאיר, שאמר בהמשך לדבריו של ראש הממשלה על תרומתם של הקיבוצים לביטחון המדינה: "מבין מי שחי כיום בישראל יש אולי מיליון וחצי אזרחים שמכירים את הסיפור של התנועה הקיבוצית ומחיר הדמים הבלתי נתפס ששילמה בהקמת המדינה וההגנה על גבולותיה לעומת חלקה היחסי באוכלוסייה. זה סיפור עצום שבלעדיו מדינת ישראל לא הייתה קמה. הפכנו את האירוע באנדרטה מאירוע זיכרון והנצחה לאירוע מורשת ואנחנו נדאג שהסיפור הזה יסופר ולא יפסיק להיות מסופר".

שאול גולומב מניר דוד, אביו של רס"ן עודד גולומב ז"ל שהיה מ"פ במילואים ונפל בקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן, סיפר אודותיו. לבקשתה של לאה בר מעינת, אמו של סרן דרור בר ז"ל שנפל גם הוא בקרב עם עודד במחנה הפליטים ג'נין, הוקרן סרטון של המשפחה שנעשה עליו.

מזכ"לית הקיבוץ הדתי, שרה עברון, דיברה גם היא: המפגש כאן בבית העדות הוא המפגש האינטימי שלנו. אמנם,  3100 חללים מונצחים על קירות האבן באנדרטה וזהו מספר עצום, ועדין, המפגש כאן לפני הטקס הרשמי, הוא המפגש האינטימי. הזכות והכבוד להיות חלק ממשפחת השכול היא כואבת ועצובה. אינני מכירה משפחה שהייתה בוחרת להיות במשפחה זו לכתחילה. המורשת היהודית מצווה אותנו לבחור בחיים ולקדש את החיים, וכן, להילחם למען הזכות לחיים. ומורשת זו גם מחייבת אותנו לזכור את אלה שמסרו נפשם על זכות זו.  משפחות יקרות, אנו כאן יחד, לזכור, להזכיר, ולהיות איתכם, להיות חלק במסע של כולנו להחיות בלבבות את זכרם האהוב של יקירנו".

במסגרת היום נפגשו השינשינים ביער הקיבוצים בו נמצאת האנדרטה עם משפחות שכולות אשר בניהן התנדבו לשנת שירות לפני שירותם הצבאי, במהלכו נפלו. המשפחות - משפחתו של מורן כהן ז"ל מאשדות יעקב איחוד, משפחתו של תום כיתאין ז"ל מנווה שלום, משפחתו של פז אליהו ז"ל מעברון ותומר בן דוד, מלווה קומונה בכפר הנוער עיינות ובנו של דניאל בן דוד ז"ל מאחיטוב  שנהרג במלחמת לבנון השנייה ליד כפר גלעדי לאחר שנקרא לשירות מילואים - סיפרו לשינשינים את סיפורן האישי ומתוכו שוחחו על ערכים, על מנהיגות ועל תרומה ועשייה חברתית.

לאחר מכן קיימו השינשינים מעגלי שיח בהנחיית פעילי התנועה לעיבוד המפגשים, ובסיומו של היום השתתפו בטקס המרכזי באנדרטת הקיבוצים. 
ליום זה קדם מפגש הכנה בקומונות ולאחר סיימו יתקיימו מפגשי עיבוד וסיכום. מטרת מפגשים אלו היא לאפשר לש״שנים להפיק מהיום את המיטב ולעבד את חוויותיהם ותובנותיהם ממנו. 

לירז ברנד, מנהל מחלקת שנת השירות באגף חינוך של התנועה הקיבוצית, סיכם ואמר כי "תקוותנו היא שביום זה השינשינים יכירו לעומק את מורשתם של חללי התנועה הקיבוצית ויצאו ממנו בתחושת שליחות ואחריות כלפיי החברה והמדינה. אני מודה למשפחות השכולות שהגיעו גם השנה במיוחד כדי לספר על בניהן שנפלו, עבורנו זוהי זכות".