יעל גלנץ מקיבוץ זיקים בטור מיוחד - "אני רואה את נוף ילדותי ונוף הילדות של ילדי נשרף מול עינינו ולאף אחד לא אכפת"

נולדתי בקיבוץ זיקים, לפני 12 שנים נולדה בתי הראשונה וכבר אז התחלנו לחיות במציאות בלתי אפשרית. אני לא חברת קבינט לא שרה ולא חברת כנסת, אני תושבת עוטף עזה!

אני יכולה רק לכתוב את אשר על לבי ולקוות שמישהו שם יתחיל להזיז דברים, כי היום התחושה הקשה שלי היא שכלום לא קורה באמת! אחרי 12 שנים אחרי 4 מבצעים אחרי שעות ארוכות בממדים אחרי ימיים ארוכים מחוץ לבית בנוודות שנכפתה אלינו.

אחרי טיפולים אין סופיים לילדים שיחות עם חוסן עם פסיכולוגים עם עובדים סוציאליים ועם כל מי שמוכן לשמוע. אתמול ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי איך נוף ילדותי נשרף לי מול העיניים והריח החזק נכנס הביתה, שמעתי את רעש מטוסי הכיבוי שחגים מעלינו וכן אני יכולה להגיד בעצב שאני מבדילה בין מטוס ריסוס למטוס קרב שהולך לפעילות בעזה , אני יכולה להגיד שהבנות שלי יודעות להבדיל בין בום של נפילת טיל לבום של שיגור של כיפת ברזל.

והתחושה קשה התחושה שלא מספיק עושים, שלא מספיק אכפת, שאנחנו כאן מופקרים ע"י האנשים שישנים בשקט במקומות הגבוהים.

לפני 5 חודשים נולד בני השלישי ושוב עובר בראש איך זה יתכן שעדיין אנחנו חיים במציאות כזאת שאני לחשב את זמן האמבטיה ושיש מספיק מבוגרים סביבי לסייע לי במקרה שאצטרך לרוץ לממד, איך ייתכן שעדיין אנחנו מטיילים בין ממדים ומחשבים כל צעד שאנחנו עושים.

אז רבים מדברים על חוסן בתקשורת על שמירה על שגרה, אבל בואו זאת לא שגרה!!! זה לא נורמלי לחיות ככה. ויחד עם זה - זה הבית!! עליו מעולם לא עלתה המחשבה לרגע לוותר לעזוב או לברוח.

אני אוהבת את המדינה הזאת את הקיבוץ שלי את הקהילה. אוהבת את צה"ל שעושים הכול בשבילנו. 
לא אוהבת את התחושה הבלתי נשלטת של ההפקרה הזאת וקוראת מכאן לכל העוסקים במלאכה  - תתייחסו לכל בלון ועפיפון כאילו זה טיל תתייחסו לכל ילד בדרום כאילו זה ילדכם שלכם הפרטי.
ואני יכולה רק להמשיך ולקוות שמתישהו מישהו יעשה לזה סוף.
שנדע ימים שקטים ושתושבי העוטף יזכו לחיות חיים נורמליים כמו כל אזרח במדינה הקטנטונת שלנו.