יובל שנים ליד טבנקין

התכנית, אותה שזרה בכישרון נעמיקה ציון, כהוקרה לדרך, למעשה, ולרעיון הרחיבה מעבר לסיפור של יד טבנקין עצמו, התמקדה במושא שליחותו. החלקים האמנותיים שכללו את תזמורת הבוסתנאים, להקת 'שסק' מתנועת האמנים המחנכים 'תרבות', ספוקן וורד של אור ותום אדם, על עתיד הקיבוץ ועוד, הולידו חלקים מרגשים עד דמעות.

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, פתח בברכה חמה והתייחס לצורך לספר על חלקם ההיסטורי של הקיבוצים בהקמת המדינה לדורות הבאים: "יש שמונה מיליוני אנשים בארץ שלא מכירים את ההיסטוריה, את הסיפור ההרואי של מלחמת העצמאות ואת החלק שלנו בכינונה של מדינת ישראל, פשוט כי הם לא היו פה, הם הגיעו מאוחר יותר. אני רוצה להודות לאנשים שהשקיעו שנות עמל רבות בשימור של 112 שנות יצירה מדהימה, כי את העבר לא ייקחו לנו".

עוד הוסיף: "במדינות אחרות בעולם מתייחסים לשכבה המייסדת בכבוד רב ומשמרים את סיפור ההקמה של המדינה, ורק בארץ בניגוד לנוסעי המייפלאואר בארצות הברית, בניגוד לכל קבוצה מייסדת בעולם, הפכו אותנו לפריווילגים בעלי זכויות יתר". 

לגבי העתיד אמר: "החזון של יד טבנקין שאני שכתוב פה על הקיר מתאים להיסטוריה של כל התנועה הקיבוצית. אנחנו צריכים לשלב ידיים ולאחד כוחות, כי אנחנו לא מספיק עשירים וחזקים ואין לנו מספיק קהל, והמוסד המאוחד צריך להיות פה, ביד טבנקין".

ד"ר פז אלניר, מנכ"לית יד טבנקין, אמרה בין היתר בדבריה: "גאווה גדולה ליד טבנקין שגם בגיל 50 הוא ממלא אולם בקהל כל כך אוהד, סביב הסיפור הייחודי בתולדות העמים, על איך יכול להיות שמיעוט חולל שינוי כל כך גדול בכינונה של מדינת ישראל? ולאחר מכן, איך ההוא צלח משברים לכדי צמיחה והתחדשות, את הסיפור הזה אנחנו מספרים".

שר התרבות חילי טרופר ברך את יד טבנקין ואת הקהל והודה על העבודה שנעשתה עד כה. הוא ציין שהמדינה זקוקה לאנשים כמונו, עדיין נדרשת לאתגר של בניית חברה, ויש מקום לשפה של ציונות, של חלוציות, של ערכים וקולקטיב.

ד"ר אלון גן, מנהל המחקר של יד טבנקין, התייחס ל'ספר האדום' שכתב אסף ענברי ומעורר אמוציות רבות בקרב קהל הקוראים. בדבריו הרהוטים הוא ניתח איך אנשים מאמיני דרך לא נותנים לעובדות לבלבל אותם, גם בעבר וגם היום ומה הן האסטרטגיות בהן המנהיגים פועלים כדי לקדם את הרעיונות שלהם בקרב הציבור. יחד עם זה, עבר המסר הברור מכל הדוברים, שרק בזכות היסודות שהניחו מנהיגים כמו טבנקין ודומיו הצלחנו להקים פה מדינה.

הסופר והמחזאי יהושע סובול טען שהשליחות של הקיבוץ והחברה הקיבוצית היא להיות בהתהוות מתמדת. היא עדיין לא אמרה את המילה האחרונה שלה, ובוודאי לא בצורת החיים המשתנה כל הזמן. כשאלוהים אומר למשה 'אהיה אשר אהיה' (שמות ג', י"ד), הוא מתכוון שיותר חשוב ממה שהיית הוא מה שתהיה. מה שעשיתם עד עכשיו, יש! מה שחשוב הוא מה תעשו בעתיד. אם תחדלו, אפשר לסתום עליכם את הגולל, חדלתם להיות. לכן אני אומר, אם שואלים אותי בשם מה הקיבוץ מדבר? התשובה שלי היא 'אהיה אשר אהיה' (שמות ג', י"ד).

המשוררת והסופרת לילדים מיכל סנונית (בת עין החורש) כתבה קטע במיוחד לכנס, בו היא תיארה את הקיבוץ כמקום נפשי, כבית שלא החליפה מעולם, גם אם הרחיקה, ואמרה: "עין החורש הוא המולדת הראשונה שלי". ועדיין בכל פעם שהיא מגיעה לקיבוץ היא מרגישה שהיא נכנסת למצב פיזי אחר. כי "פה אני נושמת אחרת, פה זה מרחב אחר. בית זה לנשום אחרת מבכל מקום אחר". 

הפזמונאית והמשוררת, כלת פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הזמר העברי, רחל שפירא (שפיים) קראה את שירה 'דרישת שלום' והכניסה שעת חסד לכנס: "למצוא שמחה בסוף העצב/ לחיות בין אוהבים/ אם קרובה את, שעת החסד,/ היכנסי לכאן ושבי." מי שלא הזיל דמעה מדבריה של מיכל סנונית, עשה זאת עכשיו. ורחל המשיכה עם שירה 'היי שקטה': "כאילו האוויר נותן לך הגנה/ כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי/ כאילו מעפר פורחת שושנה" והעבירה את מסר הצמיחה בכל מצב. בסיום דבריה, להקת 'שסק' מתנועת המחנכים תרבות שרה את 'היי שקטה' בעיבוד לירי, שהעביר צמרמורת בגוף כל מי שישב באולם.

ד"ר רות קלדרון העניקה מבט מבחוץ על הקיבוץ ודיברה על פריצת הדרך שהקיבוצים עשו ביחס לאירועי חיים כמו חתונה, בר/בת מצווה, קבורה ועוד. היא גם תיארה איך מצאה את זהותה בקורסים של סמינר אפעל ומכללת אורנים, איך גילתה את הטקסטים של ביאליק, ברנר, ברדיצ'בסקי, אחד העם ועוד. "האוצר הזה הקסים אותי" היא אמרה, ומאז מצאה את ייעודה כמקדמת חיבורים בין ציבורים.

ד"ר רוביק רוזנטל תיאר את השתנות המילון הקיבוצי על קיצוריו, ראשי התיבות וסיומת ה-'ניק' בכל תפקיד כמו: גד"שניק, נויניק עד השם עצמו: קיבוצניק. והגיע עד המילון החדש של שכר דיפרנציאלי, ושיוכים למיניהם.

רן כהן, השר וחבר הכנסת לשעבר ממרצ, התייחס בדבריו לתרומה של הקיבוצים בקליטה של אלפי חברות נוער מארצות צפון אפריקה. באופן אישי הוא סיפר על קליטת העולים מעיראק בקיבוץ גן שמואל ועל הקליטה הפרטית שלו בארץ בכלל, ובקיבוץ בפרט.

אור ותום אדם ביצעו קטע "ספוקן וורד" על ההמשכיות של הקיבוץ בדרכים חדשות ועל החיים בקיבוץ עירוני, באמצעות הדימוי של 'טרקטור עם כנפיים' מהסיפור של 'הלו אבא'. בחרוזים והומור הם הובילו אותנו להבנה שאם מעיזים לנסות ומוכנים להיות בתהליך תמידי אז קיבוץ יכול להיות 'טרקטור עם כנפיים'.

המושגים יציבות ותמיכה עמדו במרכז קטע ממופע מחול של רקדני 'מרכז אדמה' בשדרות בניהולם של ליאת דרור וניר בן גל, בכוריאוגרפיה של עירד בן גל. המופע נערך ברחבת הכניסה של יד טבנקין והוא נקרא: 'הם לא יגורו בבתים שהם בונים'.

בין לבין הנעים הרכב של תזמורת הבוסתנאים את הזמן בנגינה של שירים ממיטב הזמר העברי. היה זה שילוב של תוכן וקטעי אמנות מרחיבי לב. 

החלק הראשון של הכנס היה בעל אופי יותר אישי והוקיר את כל אלו שהניחו את המסד ולכל אלו שממשיכים בעשייה, מתוך יד טבנקין וגם לשותפים לדרך. בתוך כך, דיבר עמוס ידלין על אביו, אהרן ידלין ז"ל, שהיה יו"ר יד טבנקין במשך שני עשורים. "אבא היה איש של פשרות ולא היה מאושר ממנו כשהוא הצליח לאחד את תנועות השמאל ובמיוחד את התנועה הקיבוצית. לכן, כאשר הוצע לאבא לקחת את התפקיד ביד טבנקין הוא עשה זאת מתוך שליחות והוא ראה בזה סגירת מעגל. שוב תורתם והגותם של ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון, אלון ורבין נמצאים באותה אכסניה של מחנה ציוני-סוציאליסטי מאוחד".

ד"ר מנחם טופל (מנולו), מנהל המחקר ביד טבנקין, היטיב לסכם מה סוד קסמו של יד טבנקין כשאמר: "שאלתי את עצמי למה כל האנשים האלה שמסביבי עובדים ביד טבנקין? הרי כמעט כולם יכלו להשיג בחוץ יותר כסף, קריירה, יותר כוח, הרי פה רובם עובדים בהתנדבות? התשובה הייתה ברורה לי: זה מוסד שקיים ומתפתח כמעט ללא מאבקי אגו. מפתיע, זו אקדמיה. ארגון שיש לו משימה והוא מקיים אותה. הבנתי שאני ואחרים עובדים פה כי זה ארגון עם נשמה".