טור מיוחד: אולי עוד יהיה כאן עתיד ורוד

חוק הפונדקאות הוא לא סתם חוק, הוא אמירה. החל מהתהליך שעבר עד לאישורו, ועד לשורה התחתונה שלו.

הרבה פנים והרבה השלכות יש לחוק הזה בפרט ולסוגיית הפונדקאות בכלל, אבל נתרכז כרגע רק באפליה הבוטה שהוא מגלם – הדרה של גברים לא נשואים מהאפשרות להקים משפחה פה בארץ, והלכה למעשה אילוצם לבחור באחת משתיים – לוותר על הקמת משפחה, או לגייס הון בלתי נתפס למימוש זכות אלמנטרית, מעבר לים – הזכות להורות.

כל כך הרבה בתים אוהבים, יציבים, שמחים ובריאים מחכים לילד או ילדה; לשמחתנו, בישראל יש מדיניות, יש כלים ויש מנגנונים שיכולים להעניק לְילדים את הבתים האלה, וגם עושים את זה היום. אבל אם אתה רוצה להיות אבא יחיד בתא משפחתי, או אחד משני אבות – הפתרון הזה הוא לא בשבילך.

קשה להתבונן במהלך הזה ולהשאר אדישים – זכות כל-כך בסיסית, כל כך אוניברסאלית– להביא ילד לעולם ולגדל אותו באהבה, פשוט נשללת מאוכלוסיה שלמה ללא כל טיעון, ללא כל הצדקה. והשלילה הזו צורמת עוד יותר, כשאל תוך החוק המתוקן מכניסים במהלך מבורך אוכלוסיות אחרות שעד עכשיו גם מהן נשללה הזכות.

החוק הזה ודומיו (זוכרים את מאבק הקהילה הגאה לאימוץ מלפני כשנה?) זועקים אנטי-דמוקרטיה – אפליה, הדרת מיעוטים, מניעת שיויון זכויות... ובשם מה?! ההתעקשות הזו, בסופו של דבר, מייצרת עוול לא רק לאותם הורים פוטנציאליים, אלא גם לאותם ילדים, שנמנע מהם בדיוק הבית שהם זקוקים לו.

"התמזל מזלי" ואני לא גבר יחידני שרוצה להקים משפחה בארץ; אני אפילו "ההפך" - חיה עם בת-זוג בקיבוץ שמקבל אותנו באהבה ובחיבוק מאז ומתמיד. פה, בבועה הקיבוצית שלנו, מעולם לא נתקלנו לא בעין עקומה, ולא בשלילת זכויות. מקסימום, קצת רכילות קיבוצית מקובלת וטבעית...

בימים אלו אנחנו מצפות להולדת בתנו הראשונה, ומרגיש כאילו כל הקיבוץ, על שלל חבריו, מתרגש ומצפה יחד איתנו.

בימים כאלה, הייתי רוצה שהמדינה שלנו תראה קצת יותר כמו הקיבוץ שלנו.

בואו לא נוותר על ימים טובים ושיויוניים יותר, על דמוקרטיה אמתית, מהותית, לא רק פרוצדוראלית – זה מגיע לכולנו.