השופטת בדימוס הילה גרסטל הכריעה לטובת קיבוצי ה-14 בבוררות מול התנועה בנושא מכירת המניות בתנובה

תחילתה של הפרשה בימי הסכם הקיבוצים השני ("ההסכם המשלים" משנת 1996 ו"ההסכם המשלים תיקון" משנת 1999) שכחלק מהם התחייבה התנועה הקיבוצית כי הקיבוצים יעבירו 25% ממניותיהם בתנובה למדינה לעת הפיכתה לחברה.

בעסקת המכירה של מניות תנובה לאייפקס בשנת 2008 התנתה המדינה את הסכמתה למכירה במימוש התחייבות זו. קבוצה של 17 קיבוצים (שבהמשך הצטמצמה ל- 14) שלא הצטרפו להסכם המשלים, טענה כי משעה שקיבוציה לא הצטרפו להסכם המשלים, אזי כפי שהם אינם זכאים להנות מיתרונותיו (מחיקת חובות, הקלות מס ועוד), כך גם ההתחייבויות בהסכם לא חלות עליהם, וכי אין בסיס חוקי  לחייבם להעביר למדינה 25% ממניותיהם בתנובה.

המדינה, מנגד, התעקשה על העברת 25% מכלל שווי אחזקות הקיבוצים בתנובה  ונוצר משבר שאיים לסכל את עסקת המכירה של מניות תנובה לאייפקס.

לנוכח המחלוקת והצורך הדחוף לאפשר את עסקת המכירה, גייסה התנועה סכומים מן הגורן ומן היקב שהופקדו בנאמנות יחד עם סכומים שגייסו קיבוצי ה- 14, וסוכם על המשך המו"מ בין הצדדים  וככל שלא תגובש הסכמה תערך בין הצדדים בוררות. משלא הגיעו הצדדים להסכמות, מומש סעיף הבוררות וכאמור, לאחר 13 שנה הכריעה הבוררת לטובת קיבוצי ה- 14.

לצד הקביעה לטובת קיבוצי ה- 14 הוסיפה הבוררת והמליצה לקיבוצי ה- 14 לשקול בכובד ראש האם אין מקום לתרום לתנועה באופן וולונטרי חלק מהסכומים והזכויות שנועדו לחזור אליו מקופת הנאמנות, על בסיס עקרונות הערבות ההדדית והסולידריות, השוויון והשיתוף, שליוו את התנועות הקיבוציות במשך עשרות שנים.

דגן לוין, מנהל אגף כלכלה בתנועה אומר כי "לאחר 13 שנה של ויכוחים, מו"מ והתדיינות משפטית, הכריעה הבוררת לטובת קיבוצי ה- 14 וסיימה את הפרשה. אנו נשב עם קיבוצי ה- 14 ונסכם את אופן מימוש פסיקת הבוררת".