דבורה מילר (במרכז). "במירוץ החיים המטורף שהכל צריך להיות הייטיקיסטי וקר, הגנים מאד חמים"
השבוע ביקרו סטודנטיות של "תכנית שוורץ" לסיור הכרות עם החינוך הקיבוצי ברמת רחל.
תכנית שוורץ היא מסגרת התואר השני לגיל הרך באוניברסיטה העברית. בסיור השתתפו 15 מנהלות גיל רך ממסגרות שונות בארץ הלומדות במסגרת התכנית.
הסיור נפתח בטיול רגלי לאתר הארכיאולוגי ולאתר ההנצחה של יאיר אנגל ז"ל בהדרכת אביו של יאיר ויו"ר הקיבוץ יוסף אבי יאיר (ג'וחה) אנגל.
לאחר מכן, ביקרו בבתי הילדים וקיימו דיון מסכם במועדון לחבר בהובלת מנהלת החינוך- נורית גוסמן, מנהלת הגיל הרך- רעות קורן בר עוז (מעלה החמישה) והמדריכה הפדגוגית- עליזה חולי.
התגובות שהגיעו מצד הסטודנטיות היו אוהדות ומלאות הערכה ליכולת של הקיבוץ לעבוד בתוך ה"מתח" שבין שמירה על הייחודיות הקיבוצית לבין הדרישות הרגולטוריות מצד רשויות המדינה היום יומיות. כזכור, אגף החינוך בכלל ומחלקת הגן הקיבוצי בפרט שמים דגש מיוחד על חיבור העשייה החינוכית הרבה לשיח עם רשויות המדינה בנוגע לעניינים רגולטוריים. זאת כדי להביא את רשויות המדינה להבנת הייחודיות של החינוך הקיבוצי, הבנה שתאפשר לנו לחזק ולשמר אותו, ובד בבד לזכות בתמיכת משרדי הממשלה הנוגעים בדבר.
דבורה מילר, קלינאית תקשורת חרדית מהיישוב טלז-סטון (קרית יערים) מספרת על תוכנית הלימודים ועל הסיור ברמת-רחל: "התוכנית הינה במסגרת של תואר שני בגיל הרך תחת בית הספר לעבודה סוציאלית, אבל היא מיודעת ופתוחה לכלל המטפלים הפרה-רפואיים, אחיות גיל רך, גננות עובדות סוציאליות ועוד. היא מחולקת לכמה מגמות ועוסקת במדיניות וניהול הגיל הרך – צרכי הילד, מה נכון לתת לו לקידום התפתחותו וכו'.
איך החיבור לקיבוץ בתור מישהי שלא מחוברת לזה ביום ביום?
"זה לא לגמרי חדש. יודעים ושומעים. אני מכירה ממשפחתי שני קיבוצים דתיים, אבל עברו בי מחשבות על איך ארגיש בקיבוץ ומה נראה שם, קשה לתכנן ולהעריך זאת מראש. אבל כשהגענו נוכחתי לגלות כמה פתוחים ומקבלים בקיבוץ וכמה הרגשתי נעים במקום. לא הרגשתי עין בוחנת או שמחפשים את התגובה שלי לכל דבר. להפך, הם מאד רצו להשרות אווירה נעימה לצד ה"אני מאמין שלהם" בקיבוץ ובחינוך".
מה למדת מהחינוך הקיבוצי ברמת רחל?
"זה זעק לי "שונות" בין הקיבוץ לבין העיר, ואני רואה את זה מהפן החיובי. לזכות לגדל ילדים ברוגע, שלווה, מרחב וחברות.
בעיר לא יוצאים לטיול, לא יוצאים מהשטח של הגן וכאן כל מקום בקיבוץ "שייך" להם, שייך גם לילדי הגן. הם מחוברים ושייכים לו כי בכל מקום יש להם חוויה וזה מאד חזק. בנוסף, העובדה שיש אנשי מקצוע כמו רכזי החינוך שמכירים את הילד מאז שהוא נולד גם היא לא מובנת מאליה. בעיר זה לא קיים– כל שנה עוברים מקום. בקיבוץ יש רצף לכל אורך חיי הילד, אפשר לראות התפתחות, להכיר את המקום הרגשי. בעיר, עד גיל שלוש אין בכלל פיקוח חינוכי וגם אח"כ לא יכולים לבחון את הרצף".
האם זה גרם לך לרצות לעשות שינוי אצלך?
"זה משהו גדול שצריך לחשוב עליו. ברור שאני רוצה שגם בעיר מישהו ילווה ילד מגיל לידה, אבל צריך לעשות שלב-שלב. להתחיל שהמדינה תדאג לילדים מאפס עד שלוש. אפשר לפתור את זה על-ידי מרכזים קהילתיים. מאד אהבתי את המבנים הישנים של הקיבוץ – לא נוצץ וחדש, משהו של פעם אבל שמור מאד ומטופח. ברור שהציוד חדש ועדכני, אבל יש משהו במבנים של פעם. במירוץ החיים המטורף שהכל צריך להיות הייטקיסטי וקר, הגנים מאד חמים".
הוספת תגובה חדשה