הלכה ואגדה/ ערן ברוך

לפני 100 שנה יושב חיים נחמן ביאליק באודסה וכותב. חורף 1917. העיר נמצאת בעין הסערה העולמית. אודסה מחליפה ידיים בין ה"לבנים" המלוכנים ובין ה"אדומים" הבולשביקים. העולם כמרקחה. מלחמת העולם הראשונה מחריבה את מושגי העולם הישן. רוסיה הצארית מפנה את מקומה תוך מאבק דמים אכזרי לעולם חדש וסובייטי. מהפכת המהפכות. "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" שרים הפועלים מול גל החורבות של הקיסרות הרוסית.

וביאליק, הפליט מבית המדרש הישן ב"תחום המושב" , יושב בחדר וכותב מסכת יהודית בעברית. מעשה שיש בו משום קריאת תגר עמוקה ושורשית על העולם המתהפך. שעה שמאות אלפי יהודים נשבים בקסם המהפכה הקומוניסטית, חיים נחמן כותב מצע לדרך חדשה-ישנה. אבולוציה במקום רבולוציה.

מאה שנים אחרי פרסומה של המסה "הלכה ואגדה", החיבור הזה עדיין אקטואלי ורלוונטי למציאות החיים בישראל, ואולי יש בו כמה מפתחות לפתרון המחלוקות העמוקות שבהן מצויה היהדות הישראלית. ביאליק מציג ניתוח מבריק ומנומק של מהלך המסורת היהודית בין הלכה ואגדה במרוצת הדורות. ותוך שהוא מביא דוגמאות ודן בהן הוא מציע קריאה מפוכחת ומאפשרת, המציגה מפת דרכים חדשה ליהדות בעת המודרנית, ואולי אפילו בבית לאומי בארץ ישראל, חלום שאפילו גדולי החוזים נזהרו בו בתקופה של טרם הצהרת בלפור. 

נאמן לדרכו לחלן מושגים יהודיים דרך מושגי היסוד של המסורת העברית העשירה שלנו, ביאליק משתמש בשפה ככלי מרכזי להדגמת המהלך. הוא עושה שימוש בלשון, החל משפת המקרא, עבור בעברית של המשנה וחז"ל וכלה במושגים וסמלים בעולם החסידות והקבלה. אנסה לשרטט את דרכו דרך כמה מושגים שאולי ישפכו מעט אור על המהלך הגנאלוגי נוסח פוקו שמציע ביאליק.

האגדה היא ה"מיתוס", היא ה"סיפר", המדרש העממי, הפנטזיה וכל עסיס וצוף היצירה האגדית שביאליק מיטיב לתאר תוך הבאת דוגמאות פיוטיות ושובות עין. ההלכה היא ה"נומוס", ה"חוק" במשמעותו הקלאסית. ביאליק  מתריס בפני המשכילים ו/ או הציונים ו/או המתקדמים/נאורים שזנחו את ההלכה הישנה, ונמצאים כולם בתוך עולם התרבות האגדי.

הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חִבּה: חבּת ארץ, חבּת שפה, חבּת ספרות...

חבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.

אך ביאליק מזהיר היטב את המבקשים לחזור אל המסורת המאובנת.

- ובכן נתנה ראש ונשובה אל... ה"שולחן ערוך"?

מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום.

הפער הזה מקשה מאד להגיע ל"נקודה הפנימית" בדבריו של ח"ן. יש כאן ניסיון של ביאליק להזהיר את חבריו המשכילים הציונים מהקפיצה הנחשונית שהייתה אופיינית לבני דורו שמרדו, פרצו מעולם ההלכה הישן, זנחו את ה"נומוס" ואת עולם המצוות, האיסורים וההגבלות של היהדות האורתודוקסית, ורצו להשתקע בלעדית ב"מיתוס", כלומר בעולם האידאות והרעיונות שאין בו חובה מעשית וקשר ל"עולם המעשים" הנורמטיבי היהודי.

המפתח הוא במושג "אתוס" – מערכת של אמונות, סטנדרטים, ערכים ועקרונות מנחים, המאפיינת קבוצה, אומה או תנועה רעיונית. האתוס שואב את השראתו מה"מיתוס" ומשפיע דרך מהלך בשיח הציבורי על נומוס – החוק. כאן מתגלה החוליה המחברת שאליה מכוון ביאליק במאמרו. הוא שואף לכוון למצב שבו עולם ההלכה המאובן של עם היושב כמיעוט נרדף בין עמים אחרים יוכל לצאת אל המרחב ולחדש את הזרימה עם מערכת המיתוסים המכוננים של מסורתו רבת השנים, בין האגדה להלכה. אפשרות החיבור היא האתוס – המערכת הנורמטיבית שיוצרת ערכים ועקרונות מנחים שמשפיעים על מערכת החוק. כך אפשר לברוא מערכת ערכית מחייבת רלוונטית ואקטואלית לחיי היהודים בתקופה המודרנית. וזהו אליבא דביאליק המודל שאליו חותרת הציונות.

ביאליק נאמן לחזונו של הרצל וממשיך דרכו של אחד העם, לא ביקש להקים בארץ ישראל קהילת יראים דתית הצמודה ל"שולחן ערוך" הגלותי והמאובן מחד, אך גם חשש מקיומה של חברה יהודית המבוססת על תרבות לאומית לא מחייבת, בלי שתהא משפיעה על ערכי החברה, ועל תחושת החובה של חברי הקהילה. מאידך, ראה ביאליק באפשרות של בית לאומי ליהודים, מציאות חיינו 70 שנה במדינת ישראל.  

החברה הישראלית היום מפוצלת בין כוחות מנוגדים. כוח המסורת הדתית עולה ומתחזק ומכוון לחזרה ל "שולחן הערוך". זהו ווקטור משפיע ודומיננטי מאד בציבוריות הישראלית היום. הצמיחה העצומה של הקהילה החרדית בארץ וההתעצמות של הזרם החרד"לי בציבור הדתי הלאומי מסמנות את הדרך הזו.

ואילו מנגד, חלק גדל והולך מן הציבור החילוני בארץ מתנכר ומסתייג מן היסוד ה"יהודי" שבציונות ומכוון לגישה תרבותית חפה מכל חובה ועשייה מחייבת. הוא מכוון למודל של "מדינת כל אזרחיה", נזהר מכל עניין יהודי בחשש "הדתה", ומדמיין את עצמו חלק מהקהילה הליברלית העולמית. מגמות הפוכות דומיננטיות בתקשורת ובעולם הפוליטי, מזינות זו את זו ומגדילות את התהום ההולכת ונפערת בתוך הציבוריות הישראלית בתחום היהודי.

רוב הציבור היהודי בארץ לא נמצא בקצוות. הרוב השקט מחפש דרך לישראליות יהודית מתונה ומכילה. רובו של הציבור החילוני, הציבור המסורתי כולו וחלקים בציבור הדתי המתון יכולים למצוא מכנה משותף רחב בחברה יהודית דמוקרטית.

ביאליק מציע לנו דרך כזו, וקריאה מעמיקה של משנתו יכולה להציע אפשרות של תיקון ואיחוי. האפשרות לתיקון היא באתוס – מערכת משותפת של ערכים ועקרונות מנחים של חברה יהודית ודמוקרטית.

יש דוגמאות טובות לאתוס יהודי- ישראלי שהופך להיות מעין נורמה מחייבת לא כתובה. ביום הכיפורים לא נוסעים ברכב. זה לא חוק מדינה ולא תקנה מוניציפאלית. זה ערך מעשי שהציבור קיבל על עצמו. המדינה שלנו שובתת ביום כיפור. ויעידו הצילומים של האופניים בנתיבי איילון על הנורמה היהודית הישראלית הלא כתובה. דוגמה נוספת היא ברית המילה. מצווה מהתורה, לא חוק ולא תקנה. ודווקא עניין רציני הברית. ממש חיתוך בבשר, לא אזני המן או נרות חנוכה. וגם כאן הרוב הגדול מאד של הישראלים בוחר ללא כפיה להצטרף לבריתו של אברהם אבינו.

יש לנו מסורת עשירה ומגוונת ואפשרות חסרת תקדים ליצור כאן, בארץ חמדת אבות ובשפה העברית, מסכת חיים יהודית שתאפשר מגוון רחב של קיום יהודי – בישראל. תרבות יהודית מקורית שתינק ממעיינות היצירה של הגות ומעשה במסורת היהודית , ותשזור אותם לחוויית חיים שיש בה ערך ותחושת חובה. כך ניצור נורמה מוסרית שתשפיע טוב על האקלים הציבורי בארץ, ותחדש את השאיפה לבנות כאן חברת מופת על פי חזון הנביאים.

הציבור הדתי והחילוני הציוני המחובר לשורשיו היהודים, יחד עם הציבור המסורתי והציבור הדתי הליברלי, חייבים להתעשת ולבנות מחדש שיח מחבר ומכבד שמאפשר את המרחב הזה – ואולי שוב תשמע לחישה, במקום בו עמד הבית אשר נחרב.

=======
המאמר מאת ערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה, יתפרסם כחלק מקובץ מאמרים לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר ז"ל חבר קיבוץ צרעה.