געגועים ליצחק

לא הכרתי אישית את יצחק רבין. לא הייתי בן דורו, לא חברו לנשק וגם לא פיקודו. הפעם היחידה בה פגשתי אותו (בתמונה) הייתה בהזדמנות בה בלטו לכל עין הבדלי המעמדות בינינו. ועם זאת, כל ימי הייתי רביניסט מושבע. למה? כי הוא הצטייר באמת כ"אחד משלנו". בדמותו, בביוגרפיה יוצאת הדופן אשר שמשה מודל להערצה לבני דורי, בערכיו, בישירותו, בחספוסו, בבוטות החריפה שהפגין מידי פעם, וגם בעמדותיו המדיניות שלא היו ממש יוניות. היה קל מאוד לבן קיבוץ כמוני להזדהות איתו הזדהות מוחלטת.

יצחק רבין ניחן באומץ לב אזרחי ואינטלקטואלי נדיר. כאשר האמין כי צריך להתייצב באומץ להגנה על ערכיו - לא היסס ונקט עמדה ערכית גם כאשר לא היתה פופולארית או "מתגמלת". כך היה כאשר הלך ב- 14 באוקטובר 1949 לכנס השלישי של יוצאי הפלמ"ח, אף שהבין כי בן גוריון לא יסלח לו על זה (ואכן, הוא "הוכנס למקרר" לשנים ארוכות), כך היה כאשר אישר את מבצע החילוץ מאנטבה ולקח אחריות מלאה, מראש, למקרה של כישלון, כך היה כאשר סרב לנטוש את לאה רעייתו שהואשמה ב"פרשת הדולרים" ונשא באחריות יחד איתה, כך היה כאשר נכשל המבצע לחילוצו של נחשון וקסמן וכך היה כאשר גמלה בו ההכרה כי  באה העת לשינוי והגיע הזמן "לתת צ'אנס לשלום".

רבין ידע להתגבר על שנים ארוכות של מטענים כבדים ולנסות לקדם את המהלך המסוכן, הלא ודאי, של ניסיון לקדם שלום עם הפלסטינים. הוא האמין, וגם אמר לא פעם, כי "אם אנחנו (הדור שלו) לא נעשה את זה... יהיה קשה מאוד לעשות זאת בעתיד". המהלך הנועז שבא לידי ביטוי בהסכם אוסלו לא צלח, אולם לנו, קציני צה"ל בסדיר ובמילואים, היה חשוב, חשוב מאוד שהניסיון הזה ייצא לדרך. היה חשוב לכל העם בישראל לדעת כי אכן ניסינו "להפוך כל אבן" בכדי להביא סיכוי לשלום.

אין אנו יודעים כיצד היתה ההיסטוריה מתגלגלת אלמלא אותו בן בליעל ששם קץ לחייו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין. אנחנו כן יודעים בוודאות גמורה כמה אנו כמהים ומתגעגעים עד אין קץ למנהיגות מהסוג שהביא לידי ביטוי יצחק רבין המנוח.

הצניעות, האמת, היושרה הקיצונית, ההיפך הגמור מן החוויה המנהיגותית שאנחנו חווים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך,

ניר מאיר