"אני מאושר מההזדמנות האדירה להוביל את הצעירים בישראל"

לפני שנה בדיוק נבחר רם שפע (גבעת חיים איחוד) לראשות התאחדות הסטודנטים הארצית. שפע, 31, נשוי לאפרת ואבא של זוהר בן החצי שנה ("אני מאוהב בפלא הזה"!) כיהן בתפקיד סגן יו"ר התאחדות הסטודנטים בשנתיים לפני כניסתו לתפקיד. בעבר כיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים של מכללת סמינר הקיבוצים. לשפע תואר ראשון בחינוך ומקרא במכללת סמינר הקיבוצים.

נתחיל בגילוי נאות, את רם אני מכיר עוד לפני שידע לכתוב, כחבר של אחיו תום, ביקרתי רבות בבית הוריו הנפלאים – תמר וגרשון. את הריאיון איתו אני עורך 72 שעות לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית, השביתה המתוכנות במכללות, ההכנות, ההתארגנות והראיונות לכלי התקשורת גוזלות את כל זמנו.

לאחר שנה בתפקיד כיו"ר ההתאחדות, ואחרי שצברת ניסיון, איך אתה רואה את מצב ההשכלה האקדמית בישראל?

"אסור להיות שאננים, מערכת ההשכלה הגבוהה עלולה להיכנס למשבר חריף אם לא נשנה פרדיגמה ובהקדם. אנחנו בהתאחדות מביטים בדאגה על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל שנמצאת בפתחו של משבר שרבים לא כלל לא מבינים עדיין.

אם נביט באומץ במראה – אמת כואבת תיחשף בפנינו, רוב המערכת משחקת  בכאילו. על פניו הכל כביכול בסדר, הסטודנטים עדיין מגיעים ללמוד, המרצים עדיין מלמדים והמערכת כביכול מתפקדת, אבל המציאות היא שסטודנטים רבים מסמנים וי במקום להתעמק בלימודים, חלק מהמרצים מלמדים כי הם חייבים ומשאירים את התוכן ואת שיטות הלימוד אי שם בתקופת ימי הביניים וגם המוסדות כאילו מחדשים ובעצם נשארים קפואים במקום. אמנם יש איים של מצוינות וחדשנות, אבל המערכת בכללותה מיושנת, ולא בכדי אנחנו רואים ירידה במספרי הסטודנטים שבאים ללמוד, ובמיוחד ירידה בהגעה לאוניברסיטאות. אמנם חייבים להשקיע במחקר, זה קריטי וזה צורך לאומי, אולם רק מעטים ממשיכים לעסוק במחקר והרוב המכריע מגיע ללמוד כי הוא רוצה מקפצה לשוק העבודה– וכאן המערכת רחוקה שנות אור מלממש את הפוטנציאל שלה".

ואיך אפשר למנוע מהמשבר הזה להמשיך?

"בצורה מאד ברורה - צריך לעשות מהפכה ולשנות את כל התפיסות שעל פיהן האוניברסיטאות והמכללות מתנהלות ומלמדות. קח דוגמה - כיום מרצה באקדמיה מקבל שכר לפי מספר המחקרים שהוא עורך וערך, זה מביא לכך שכל איש סגל מבקש להתמקד במחקר. במצב כזה היכולת של אותו המרצה להיות קשוב לקשר של הסטודנטים לשוק העבודה פוחת עד לא קיים. אני לא אומר שלא צריך לעסוק במחקר וכמובן שהאוניברסיטאות צריכות להיות ספק המחקר העיקרי של המדינה, אבל צריך להפוך את היחס – במקום שחלק עיקרי יעסוק במחקר וחלק מזערי ברלוונטיות לשוק העבודה, צריך להתמקד בעיקר ברלוונטיות לשוק העבודה ומעט במחקר. אי אפשר לעשות תואר בלי להיות בשטח, בלי לפגוש את שוק העבודה, בלי לבדוק אותו וכו".

חושב על פוליטיקה?

"קודם כל אם זה לא ברור - התפקיד שאני עושה כעת הוא מאד פוליטי, אמנם לא מפלגתי אבל מאד פוליטי. ומכאן אי אפשר להיות בעמדה הזאת בלי לחשוב על המשך עשייה בזירה הפוליטית מתוך עניין אדיר בעולם הציבורי שבו אני נמצא. אבל למרות שכבר יש גישושים ממפלגות בשלב הזה אני לא מתעסק בזה אפילו לרגע ואני לא יודע מה הלאה. אגב גם השפעה על עולם החינוך מסקרנת אותי מאוד כאיש חינוך, אין לדעת מה יוליד יום.עד שאגיע לשם, ובלי קשר לשאיפות שלי, חשוב לי מאד לתקן את התפיסה המעוותת שיש בציבור על פוליטיקה ועל פוליטיקאים – אי אפשר להמשיך לראות במילים הללו כמילות גנאי, ובעיסוק הפוליטי כמשהו שהוא לא בסדר, זה חטא. אנחנו צריכים לראות במקבלי ההחלטות מנהיגים שמובילים אותנו".

ומלבד התפקיד שלך, באקדמיה יש פוליטיקה?

"יש פוליטיקה וחובה שתהיה פוליטיקה. אחרי ששנים בבית הספר ובצבא אוסרים על עיסוק פוליטי, האוניברסיטה/המכללה היא הזמן והמקום להצמיח את הזהות הפוליטית ולעסוק בה, אבל חשוב שזה יכלול את כל מגוון העמדות.

אנחנו, בהתאחדות הסטודנטים, היינו הראשונים לצאת נגד הקוד האתי לאקדמיה, ולשמחתי ההתנגדות הנחרצת שלנו לאופן בו זה הובא הצליחה לסכל את המהלך.  זה הרגיש כמו משטרת מחשבות שמוכתבת מלמעלה, עם זאת גם למערכת ההשכלה הגבוהה מותר להתרענן ולהיות פתוחה לכל הקולות. לא יכול להיות שסטודנט ירגיש לא בנוח בכיתה בגלל דעותיו וגם על כך נלחם".

העובדה שגדלת במשפחת ספורט מחוננת-סבך מורה לספורט ואביך, גרשון שפע היה אלוף ישראלי בשחייה וייצג את המדינה שלוש פעמים באולימפיאדה, תרמה לכך שהגעת לתפקיד הזה?

"אני חושב שזה מאד תרם. אבא שלי שבמשך שנים המשיך ואימן את טובי השחיינים בישראל, אף פעם לא לחץ לעשות את מה שהוא אוהב, אבל תמיד דחף להיות הכי טובים במה שאנחנו עושים ואוהבים. יש לו אמירה קבועה שמאד מאפיינת את צורת המחשבה הזו לפיה "המקום הראשון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שחשוב". כמובן שגם אמא שלי וכל המשפחה דחפה ללא הרף את כולנו למציינות ועשייה בכל דבר שעשינו".

לפני כחמש שנים איבדת את אחיך הבכור גלי ז"ל. כיצד זה השפיע עלייך?

"גלי היה האדם הראשון, אבל באמת הראשון (!) שבכל דבר משמעותי שקרה לי היה הראשון להתרגש מזה ולשמוח איתי. אני זוכר שבדקה שפורסם שנבחרתי ליו"ר אגודת הסטודנטים בסמינר הקיבוצים, הוא מיד הגיע אלי הביתה, נתן לי חיבוק כמו שרק הוא ידע ואז שלף מצלמה וראיין אותי על איך אני מרגיש עם זה. הוא ממש התרגש מזה לא פחות ממני. ההתרגשות שלו והאהבה שלו מאוד חסרה לי. מזל שעכשיו חזרתי לקיבוץ ואני לפחות רואה את שלושת ילדיו המופלאים שמזכירים אותו מאוד".

העובדה שבעבר קיבוצניקים היו יותר בעמדות מפתח בזירה הציבורית וכיום הם בודדים מאד מפריעה לך?

"לצערי זה נכון וזה נובע מכך שהקיבוצניקים התרגלו לפני כמה עשרות שנים שהכל מונח על "מגש של כסף" ושהם יכולים להתקדם בקלות לעמדות מפתח. זה התחיל כבר בדור החלוצים בו הרגשנו שהכל מגיע לנו ושאנחנו צריכים להיות בכל מערכת. לאט לאט הפסיפס הישראלי הראה שהמציאות מורכבת וכולם רוצים להתקדם ולהיות במוקדי ההשפעה, ומי שהתאמץ ועבד בשביל זה נמצא שם ואחרים, כמונו הקיבוצניקים, נמצאים שם הרבה פחות. הקיבוצניקים נשארו במקום של פעם, אם הם לא ייצאו מהאדישות ומאזור הנוחות הם ישארו באזורים לא משפיעים. אם רוצים להשפיע צריך לעשות גם מחוץ לגבולות הקיבוץ. לצערי, כמו רוב אזרחי ישראל, גם רבים מבני ובנות הקיבוצים בוחרים בקריירה מכניסה במקום קריירה עם השפעה. זה בסדר לעשות לביתך, אבל חייבים למצוא איים של עשיה חברתית - אם אתה סטודנט ולא עושה למען אחרים, אז יש פספוס, אם אתה בקיבוץ, אפילו בתפקיד בתוך הקהילה ולא עושה לאזור מגוריך יש פספוס".

כיצד אפשר לשנות את זה?

"חשוב להבין- יש גם פונקציה דמוגרפית, זה גם משמעותי - פעם היינו אחוז ניכר יותר מהאוכלוסייה, אבל גם במספרים של היום אפשר לעשות - צריך פשוט לצאת מהקופסא. אני חושב שקודם כל הקיבוצניקים צריכים להפסיק להתייחס אל עצמם כאל פלח אוכלוסייה ייחודי שצריך להתייחס אליו אחרת. לצערי זה קיים אצלנו וזה קיים בעוד קבוצות, וככה אי אפשר לקיים חברה במדינה, אנחנו צריכים להוות דוגמא ליציאה מהתפיסה הזאת. אגב, בגיל 18 יש מאות נערים ונערות שרוצים לתרום בשנת שירות לכלל האוכלוסייה בישראל, והיא תקופה מאד משמעותית של נוער אידיאליסטי. צריך לחשוב איך ממשיכים עם הרצון הזה לעשייה גם אחרי הצבא, ולא מאבדים את התשוקה הזאת. גם נציגי הציבור שלנו צריכים להבין שהם לא מייצגים רק קיבוצניקים, בדיוק כמו שם לא מצפים שאם מישהו גר בהתנחלות ייצג רק מתנחלים, כולם צריכים לראות את טובת המכלול הרחב ביותר של הציבור בכל מקום שהם נמצאים".

איך אתה הגעת לעשייה הציבורית?

"האמת, פשוט חיפשתי מקום של השפעה על החברה. הגעתי לסמינר הקיבוצים אחרי המחאה החברתית בה הייתי שותף כאזרח צעיר, והיה נראה לי שיש המון אנשים בסמינר שעושים הרבה דברים טובים והרבה מהפכות ודרך האגודה אפשר לסייע לזה. וכמו שאבא שלי אמר – תמיד ראיתי את הדבר הבא – אז אחרי שהצטרפתי לשם, רציתי להיות יו"ר האגודה בסמינר, ואח"כ חשבתי להצטרף להתאחדות הארצית, ואם כבר בהתאחדות הארצית, אז להיות בהנהגה כסגן היו"ר, ואח"כ ביקשתי להשפיע גם כיו"ר ההתאחדות. שאלת אותי קודם על הצעות כאלה ואחרות שאני מקבל להשתלבות ברמה הארצית, אבל אין שום תפקיד היום שיציעו לי שיגרום לי לעזוב את מה שאני עושה עכשיו. להוביל את הצעירים בישראל זה הדבר הכי חשוב שאני יכול לעשות בחיים שלי בשלב זה. אנחנו משפיעים כל יום מחדש על עשרות צעירים וצעירות בישראל, ואני לא אוותר על דקה של עשייה כזאת".

איך אתה רואה את המעורבות של הצעירים בכלל בישראל?

"מצד אחד, אני חושב שאנחנו, הצעירים, לוקחים חלק במגמה הגדולה של אדישות כללית שמאפיינת את כל החברה העולמית. כולם יותר בתוך המסך ופחות מחוץ לבית. מצד שני, אני רואה צעירים רבים כל כך שמחפשים את העשייה ומבינים שהתקופה הסטודנטיאלית היא המקום להתחיל להשפיע. יש לנו קהילות של "תוצרת הארץ" בנחל עוז, נתיבות, שדרות, קריית מלאכי, רהט, בני ברק, טבריה, קריית שמונה וכמובן בלוד. זאת מהפכה של יציאה ממקום אחד של עשייה חברתית לתשעה מקומות, ובעיני זה חוד החנית של העשייה האזרחית הסטודנטיאלית. חשוב לי שגם התנועה הקיבוצית והקיבוצים יצטרפו לעשייה הזאת, ואני שמח שלאחרונה החלה שותפות פורה בין התאחדות הסטודנטים לתנועה. אלו סטודנטים שבוחרים לגור בפריפריה החברתית של ישראל. הם מקדישים חלק ארי מהחיים שלהם לקהילה סביבם - פאב חברתי בק"ש, מרכז חברתי ברהט ועוד. הכל בשותפות אדירה עם הרשויות המקומיות, המוסדות להשכלה גבוהה, אגודות הסטודנטים, וכמובן שותפים רבים שבלי עזרתם הכספית כל זה לא היה קורה. אז אחרי מפגן עוצמה חברתית שכזה, אני מתקשה להגיד שהצעירים לא מעורבים, אבל הייתי שמח שזה רק ילך ויגדל, ילך ויתעצם".