"אחרי "הריון מחשבתי" ארוך מאוד וחודש תשיעי שלא נגמר אנחנו אוספים אותה לחיקנו ומתחייבים לאהוב לעד!"

ש', חברת קיבוץ מצפון הארץ (על מנת לשמור על פרטיות משפחת האומנה, ילדת האומנה, ומשפחתה הביולוגית, איננו חושפים את פרטיה המלאים), מספרת על היותה אם אומנה: "ימים ולילות, שבועות, חודשים, שנים, מאז היותי נערה ועד שילדנו גדלו מספיק והחלטנו להרחיב את המשפחה בפעם החמישית. והפעם, זה היה הריון שהחל במילוי מסמכים, ראיונות, פגישות, חששות וציפייה ובסופם - "נמצאתם  מתאימים לשמש כמשפחת אמנה".

מרגש מאוד! ומה התהליך לאחר מכן?

"זה המשיך בהמתנה ארוכה. "חודש תשיעי" שלא נגמר... במהלכו חלמנו וייחלנו לקבל את הילד/ה לה חיכנו כל כך. לא מעט טלפונים שיכלו לקטוע את "ההיריון המחשבתי" לא הבשילו ואז הוא הגיע! "תינוקת בת 11 חודשים, אם רוצים, בואו לקחתה עכשיו" ואנחנו באמצע יום עבודה ובמרחק שעתיים נסיעה ממנה ובלי כל ציוד לקבלתה אלינו. אז ביקשנו ארכה, לחשוב-להתארגן-להפוך את החלום למציאות".

נשמע מרגש ומלחיץ בו זמנית, איך  בכל זאת הופכים את החלום ארוך הימים למציאות מיידית?

"אני, רגשית ורוצה מאד וממש. בן-זוגי מציאותי כתמיד ושליו. מעלה שאלות שאין לנו תשובות להן. ומפלס הכנרת עולה מדמעותיי הנרגשות. ושוב החלטנו להרחיב את משפחתנו בפעם החמישית. ועכשיו.

חולפים עוד כמה ימים במהלכן התינוקת שוהה במשפחת קלט והרשויות מסדירות את ההחלטות המשפטיות הנדרשות ואנו אוספים אותה לחיקנו ומתחייבים לאהוב לעד!"

ספרי על הימים הראשונים ומאז

"התינוקת רזונת, מבט מבוהל, קופצנית ו...שלנו! תינוקת ללא בכי וללא דרישות. בוחנת את העולם החדש והמשפחה שאליה נקלעה. בימים היא צופה בנו, כאילו אינה מבינה את חייה החדשים. ובלילות היא נושמת אותנו לתוכה, שוכבת ביני לבין שותפי, ידיה הקטנות עלינו והיא מסדירה את נשימותיה בקצב שלנו.

והימים חולפים והבית מתמלא שמחה, וצחוק ובכי. חיים. משפחה גדולה עם הרבה חיים. ובעלי חיים שהמתוקה אוספת אל חיקה ואלינו. את נשימותינו בשינה היא מחליפה בנשימות החתולה והכלבלב. איתה במיטה. מחובקת. עטופה ואהובה.

גיל ההתבגרות פרץ לחיינו והזה של הבנות מאתגר במיוחד. נושמים עמוק ושוב. מחבקים, אוהבים וחיים. משפחה שמחה. כבר שכחנו שפעם היא היתה רק במחשבה".

משהו שאת אומרת לה...?

"ילדה אהובה – שמחים איתך ומאושרים שזכינו בך. לעד!"

קמילה מילנר לנדסקינד מקיבוץ ארז גדלה בילדותה ובנעורתה בפנימיות לאחר מכן שרתה בתור מורה חיילת ועם שחרורה המשיכה בהדרכה של ילדים שהוצאו מהבית על ידי משרד הרווחה.

בראיון ל'זמן קיבוץ' היא מספרת על ההחלטה להיות "משפחה מלווה": "נחשפתי לילדי  365 ימים בשנה', הילדים שאין להם בית יציב ובטוח ונמצאים כל השנה בפנימיות. חלקם ילדים יתומים וחלקם ילדים שבאים מבתים מורכבים, ילדים שהוצאו בצו בית משפט, שבשלב זה הבית לא מספיק בטוח עבורם. בהיותי מדריכה נדרתי שכשאהיה גדולה המשפחה שלי תלווה נער או נערה. מאז שהחלטנו להתחתן אלון ידע שזה הסיפור

 "היינו צעירים וחסרי כל הבנה, בני 31 עם ילד קטן בן שנה וילדה בת ארבע וחצי. אנחנו מגישים מועמדות, ממלאים טפסים, הולכים לראיון ולא קולטים שאנחנו הולכים להיות הורים מלווים לילד או ילדה בת עשר.

צריך להבין שבמקרה שלנו, מקרה של ליווי ילדי פנימיות, אלו ילדים ונוער במגוון גילים, לא ילדים קטנים, ילדים שעברו דבר או שניים בחיים, ילדים שאין להם אמון, לא במערכות ולא בבני אדם. אנחנו הורים מאז ש ב' היתה בת 9, והמשמעות  זה לקחת אתגר לא פשוט ולתת לה, ולילדים כמוה אמון ותקווה שאפשר אחרת, שיאהבו אותם, שיש משפחות שיתמכו בהם". "משפחה מלווה" מלווה ילד פנימייה ומעניקה לו בית בסופי השבוע, בחגים ובחופשות, גם כאלה שאורכות מספר שבועות".

קמילה מבקשת להדגיש כי יש ילדים בכל גיל הזקוקים למשפחה מלווה.

משפחות בקיבוצים, רוצים גם לפזר אהבה? להכניס עולם ומלואו לביתכם וללבבות שלכם?

הצטרפו אלינו למפגש חשיפה לתוכניות ליווי ואומנה לילדים ללא עורף משפחתי. ניפגש ביום שני, 14/2, בשעה 20:30. 

לחצו כאן לקישור להצטרפות לזום