אורי אבנרי: אביר השלום, הלוחם בשחיתות, מנתץ המוסכמות ושוחט הפרות הקדושות

אורי אבנרי היה, ללא ספק, גדול עיתונאי ישראל. יש על כך הסכמה ציבורית מקיר אל קיר וכמעט אין מי שיחלוק עליה. זה הישג אדיר מפני שאבנרי, מאז הקמת "העולם הזה" בראשית שנות ה-50, היה נציג מובהק, ידוע ומוביל של שתי קבוצות מיעוט שהרוב במדינה מאד לא אהב, אבל היה להן משקל ערכי, מוסרי ופוליטי חשוב: השמאל הרדיקלי שלוחם למען השלום, והתקשורת העצמאית והבלתי תלויה שמבקרת את השלטון ונאבקת נגד שחיתות, אפליה וגזענות. הסיסמה שאבנרי טבע בעיתונו, "בלי מורא ובלי משוא פנים" נכונה היום יותר מאי פעם, מפני שאנו בעידן שלטון הימין הקיצוני המידרדר מדמוקרטיה לאוטוקראטיה לאומנית שגובלת בפאשיזם, עידן ההסתה הפרועה ורדיפת השמאל, סתימת הפיות, "פייק ניוז" הרס מערכת המשפט ולגיטימציה שלטונית לשחיתות. המאבקים הגדולים והאמיצים של אבנרי היו נגד "מנגנוני  החושך" כפי שכינה את ממשלות בן גוריון, המשטרה והשב"כ האימתני והפוליטי של איסר הראל בשנות ה-50 וה-60. היום אפשר רק להתגעגע לשלטון עתיר העשייה, הערכי והמרוסן יחסית של אותם ימים, למרות חסרונותיו המרובים.   

במישור האישי גם אבנרי לא היה מלאך נקי מפגמים: הוא ניהל מאבקים אישיים מרים ולא הקל על חייהם של רבים מעובדיו ושותפיו. זה לא פוגם בעשייתו הציבורית, העצומה והחשובה. לאבנרי היה עוד הישגי אדיר: הוא הצליח ליצור לעצמו, בצדק, תדמית ציבורית איתנה של יושרה, אמינות, וכן, גם פטריוטיות, לא מעט בגלל שירותו הצבאי במלחמת השחרור וספרו,"בשדות פלשת", על חוויותיו כלוחם. גם גדולי מתנגדיו הפוליטיים, שחלקו על עמדותיו ומעשיו, לא הצליחו, ומאוחר יותר הפסיקו לנסות, להטיל ספק בטוהר כוונותיו ומניעיו האישיים ולייחס לו בוגדנות אידיאולוגית מהזן השמאלני.

האמון האישי הרב של הציבור ומנהיגיו באבנרי הרתיע כל השנים את השלטון ששנא אותו ורצה להיפטר מממנו מלנקוט נגדו בסנקציות פליליות ואחרות. קרה שאיסר הראל ניסה לשכנע את בן גוריון להושיב את אבנרי בכלא בגלל האשמות ביטחוניות מפוברקות. בן גוריון התנה את הסכמתו באישור מראש האופוזיציה מהימין מנחם בגין. בגין ביקש הוכחות, הראל השיב שהן חסויות, בגין הודיע שבלי הוכחות גלויות הוא יתנגד בכל כוחו למאסר והיוזמה של הראל נגנזה.

עיתונאים שמאליים אחרים לא נהנו ממעמד ציבורי דומה ונכלאו על הרבה פחות: ב-1967 שמואל מור ומקסים גילן, עורכי "בול", שבועון שמאל רדיקלי עם עמוד אחורי פורנוגרפי שניסה בלי הצלחה לחקות את "העולם הזה" ולהתחרות בו, נכלאו בחשאי ללא משפט לחדשים ארוכים בגלל כתבה אסורה על קשרי "המוסד" עם המודיעין הצרפתי והמרוקאי. אבנרי לא עמד לדין גם אחרי שנפגש ב-1982 עם ערפאת בביירות בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. חמש שנים לאחר מכן, ב-1987, לטיף דורי ממפ"ם, ייבדל לחיים ארוכים, לוחם שלום מוביל והישראלי היחיד שהיה מקורב לערפאת אפילו יותר מאבנרי, הורשע בדין בגלל מפגש אסור עם משלחת "אשף" ברומניה.

מאבקו של אבנרי בשחיתות של מפ"אי, בגלגולה כ"מערך", הגיע לשיאו בשנות ה-70, כשהשר אשר ידלין הלך לכלא, השר אברהם עופר התאבד ויצחק רבין התפטר מראשות הממשלה. זה לא הפריע לרבין בקדנציה השנייה שלו, כשחתר להסכמי אוסלו, ליצור קשר אמון  עם אבנרי ולהיוועץ בו על סוגיות במו"מ עם הפלשתינים. לאבנרי היו קשרי אמון וקרבה גם עם מנהיגים אחרים שהיו רחוקים מעמדותיו.

ומשהו בהקשר הקיבוצי: אבנרי לחם ב-1948 בסיירת הג'יפים "שועלי שמשון" של חטיבת "גבעתי", שמפקדה המיתולוגי היה שמעון אבידן מעין השופט, סגנו היה מאיר'קה דוידזון מאילון וקצין התרבות שלה היה אבא קובנר מעין החורש, שלושה "שמוצניקים". אבנרי, כרבים אחרים בדרום ובכלל, הפך למעריץ נלהב של אבידן, המפקד והאדם.

ואסיים בנימה אישית: היפהפיה העירומה הראשונה שהופיעה ב-1958 על השער האחורי של "העולם הזה" הייתה זיוה רודן-שפיר-בלכמן, שחקנית תיאטרון וקולנוע שזכתה להצלחה מסוימת, בישראל ובהוליווד. הפרסום החושני, שנועד להגדיל את תפוצת השבועון, מעיד על אבנרי שגם בתחום הזה הוא ניתץ מוסכמות ושחט פרות קדושות: נדרש אומץ ניכר כדי לשבור, בישראל הפוריטנית של אותם ימים, את הטאבו הנוקשה על העירום הנשי. היום, בעידן ה"מי טו", היו מגנים את השבועון ועורכו בגין החפצת נשים מגונה. עבורי זו הייתה מעין הצצה אסורה ומרגשת למקלחת של בת השכן: זיוה גדלה בשכונה שלנו, אחותה למדה בכיתה אחת עם אחותי וגם עם... ד"ר מרים אדלסון, היום אשתו של שלדון היקר, המו"ל של "ישראל היום". אז היא גרה ממש מול ביתה של זיוה הסקסית. עולם קטן. מאד.